יום רביעי, 14 במאי 2008

חוק 20/80 או האם יש דבר כזה חוסר צדק חברתי?

לפני כמאה שנים כלכלן איטלקי וילפרדו פרטו גילה חוק מדהים הידוע מאז בשם חוק פרטו או חוק 20/80:

בכל תקופה ובכל חברה 20% מן האנשים מחזיקים ב80% מן הכסף.

במקרים מסוימים הפער הוא עוד יותר גדול ומגיע ל5/95 או אפילו ל1/99, אך עדיין השם המקובל נשאר "חוק 20/80".

לכאורה החוק הזה מצביע על אי צדק נוראי, אך לפני שנרוץ לקרוא את "הקפיטל" של מרקס ונתחיל לחפש דרכים להחזרת השוויון, בואו נעצור שנייה וננסה להבין את הסיבות להיווצרות המצב הזה.

למה בכל קבוצה חברתית חלק קטן מן האנשים מרוויח את רוב הכסף?

התשובה תתבהר כשנבחן תחומים אחרים בהם התגלה שחוק פרטו עובד.

אחד היישומים המעניינים של החוק הוא:

בכל תחום 20% מן האנשים יוצרים 80% מן התוצאות.

זה כבר מתחיל להיות מעניין.

תזכרו שמנגנוני השוק החופשי יוצרים את אחת משוואות היסוד בכלכלה – משוואת "רווח-ערך":

כמות הכסף שמישהו מרוויח שווה או קטנה יותר מערך הנתפס שהוא מספק לצרכן שלו.

אם נסתכל על זה מן הצד של הצרכן - אנחנו לא נשלם מחיר שעולה על הערך שאנחנו מצפים לקבל בתמורה.

המשוואה הזאת פועלת ליחידים ולחברות, לעצמאים ולשכירים (במקרה של השכיר הצרכן הוא המעסיק שלנו שאנחנו מספקים לו שירות מסוים בתמורה למשכורת), וכשאנחנו מחברים אותה יחד עם חוק 20/80 בתחום התוצאות נקבל באופן טבעי את חוק 20/80 בתחום הרווחים.

במילים אחרות, אותה קבוצה קטנה מרוויחה יותר מן הסיבה הפשוטה שהיא יוצרת ערך גדול יותר בעולם.

כואב, כמה שזה פשוט.

בכל תחום שנסתכל – עריכת דין, רפואה, עסקי שעשועים, ספרים, שיווק, מחשבים, נדל"ן– נראה את אותה תמונה:

קבוצה קטנה של מומחים מובילים מרוויחה סדרי גודל יותר מהרוב של "הבינוניים", כי הם מספקים ערך הרבה יותר גדול בתמורה.

עכשיו כשאנשים מסתכלים של התמונה הזאת, הם בוחרים להגיב באחת משתי הדרכים הבאות:

  • חלק קטן מן האנשים אומרים לעצמם "אני רוצה לקבל יותר, לכן אחפש דרכים לספק יותר ערך לעולם, להיות הכי טוב במה שאני עושה, להגיע ל20% או 5% או 1% עליונים בתחום שבחרתי”.
  • מצד שני לרוב האנשים שלא מרוצים מן המצב שלהם קשה להכיר בעובדה הפשוטה התוצאות שלי בינוניות/מטה, כי אני עושה עבודה בינונית/מטה", ובמקום לחפש דרכים להשתפר ולצמוח, הם למתחילים לקטר על אי-צדק ולחפש פגמים אצל אלה שעשו את מאמץ כדי להגיע לטופ.

הבחירה הזאת היא אחת מבחירות היסוד שמבדילות בין TOP20% ל"עדר", "הרוב הבינוני" – וזאת אינה בחירה חד פעמית, אלא בחירה יום-יומית, בחירה שאנחנו מתמודדים איתה ברגעי הקושי והמשבר, הבחירה שמעמידה אותנו בפני שאלה "האם אני בוחר להצליח או לחפש תירוצים?"

אגב התירוצים - אז מה עם שאלת הצדק בעולם?

אני חושב שחשוב מאוד לעשות הפרדה בין שני מושגים: "אי-שוויון" ו"אי-צדק".

ניסיון חיים שלנו בכלל וחוק פרטו בפרט אומרים שעובדתית יש בעולם "אי-שוויון" – לאנשים שונים יש כישורים שונים, יכולות שונים, מידת אחריות שונה, מוכנות שונה להשקיע, דרישות שונות מן החיים ומעצמם, ועל כן התוצאות שלהם (שכולל בין השאר גם את רמת הכנסה שלהם) שונות באופן טבעי.

יחד עם זאת לקביעה העובדתית הזאת אין שום קשר עם קביעה ערכית ש"יש אי-צדק בעולם".

האי-שוויון הזה הוא תוצאה ישירה של אחד החוקים הרוחניים הבסיסים ביותר – "חוק הנתינה והקבלה" – והוא הרבה יותר צודק מכל צורה אחרת של חלוקת שפע בעולם, לכן דיבורים על אי-צדק הם לא יותר ממניפולציה שטחית שנותנת הצדקה לבינוניות, במקום להניע אנשים לצמיחה.

אבל בואו נעזוב את התירוצים.

הבלוג הזה לא מיועד לאנשים שמחפשים תירוצים וצידוקים, אלא לאלה שמחפשים דרכים להיות יותר, לתת יותר ולקבל יותר, לכן בפוסטים הבאים אני מתכוון להרחיב על הנושא של שימוש בחוק 20/80 ככלי רב עוצמה, שמאפשר לנו ליצור חיים יותר מעניינים ויותר מספקים.

נשתמע בקרוב.

יום רביעי, 7 במאי 2008

אם תרצו, אין זו אגדה...

היום בבוקר כשישבתי במדיטציה שמעתי צפירה.

שלא כמו בפעמים קודמות שהצליל הזה צרם לי וגרם תחושה של אי נוחות, הפעם זה היה אחרת.

הפעם פתאום נפל לי האסימון, פתאום הבנתי את המסר העמוק של מי שהחליט לשים את יום הזכרון מיד לפני יום עצמאות - המסר שעצמאות זה לא דבר מובן מאליו...

ברגע שאנחנו תופסים את המחיר ששילמנו, פתאום עצמאות מקבלת ערך מוסף - הכאב שלפני מחדד את השמחה שאחרי, פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים תודה על מה שיש לנו - כי זה ממש לא ברור מאליו.

והיה עוד דבר שהתבהר לי היום...

הבנתי את כוחו של בן אדם אחד ליצור חזון ולהשפיע על העולם.

אותו אדם שפירסם ב1902 ספר ועל דף השער שלו שם את המוטו Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen, שאנחנו רגילים לתרגם כ"אם תרצו, אין זו אגדה", אך התרגום המדויק יותר הוא "כשתרצו, אין זו אגדה"

זהו כוחו של החזון, שאין בו "אם" אלא רק "כש" - שיש בו בטחון מלא שזה רק שאלה של זמן, עד שהחזון יתממש.

זהו כוחו של החזון לשנות את העולם נגד כל הסיכויים...
זהו כוחו של החזון לסחוב אחריו אנשים למרות הפחד והספקות...
זהו כוחו של החזון לגרום לנו לפעול ולהיות מוכנים לשלם את המחיר.

אחד המורים שלי לימד אותי פעם על ההבדל בין אנשי חזון לבין אנשים בינוניים:

אנשי חזון מאמינים, לפני שהם רואים.
אנשים בינוניים צריכים לראות, כדי להאמין.

בשנת 1963 - אותה שנה שבה כנסת חקקה את חוק יום הזכרון - מרטין לוטר קינג נאם את הנאום המפורסם שלו "יש לי חלום":

"אני אומר לכם היום חברים שלי שלמרות הקשיים איתם עלינו להתמודד היום ומחר, עדיין יש לי חלום...

יש לי חלום היום...

עם האמונה הזאת נוכל לחצוב אבן של תקווה מתוך הר של יאוש. עם התקווה הזאת נוכל להמיר את הסכסוכים הצורמים של האומה שלנו אל תוך סימפוניה יפיפיה של אחווה. עם התקווה הזאת נוכל לעבוד ביחד, להתפלל ביחד, להיאבק ביחד, לעמוד על החופש שלנו ביחד, תוך ידיעה שיום אחד נהיה בני חורין"

כן, יש מחיר לחזון, יש מחיר לעצמאות, יש מחיר למימוש עצמי ולהגשמה, אבל עבורי המחיר מתגמד מול המחיר של להתפשר, של לשקר לעצמי, של לרמות את עצמי אל תוך חיי בינוניות.

זאת הסיבה שאני כותב את השורות האלה ובכך מזכיר לעצמי "יש לי חלום היום"
זאת הסיבה שאני מזמין גם אתכם לשאול את עצמכם "מהו החלום שלי?"

חג עצמאות שמח!

יום שני, 5 במאי 2008

הבעיה האמיתית עם שיווק רשתי

אני לא מפסיק להתפלא מן הדעות הקיצוניות בנושא של שיווק רשתי (הידוע גם כשיווק רב שכבתי). מצד אחד ישנם אנשים שמתלהבים מן המודל - ביניהם גם מחברי רבי מכר, כמו רוברט קיוסאקי או מארק ויקטור הנסן - שעוסקים בתעשיה הזה ומקדמים אותה.

מצד שני בחוגים מסיימים זה יותר בטוח להצהיר על עצמכם כמצורעים, מאשר להודות שאתם עוסקים בשיווק רשתי עם אחת החברות שקיימות היום בארץ, כמו הרבלייף, ניקן, נוסקין או אג'ל.

אז מהי הבעיה האמיתית עם שיווק רשתי?

אולי זה מבנה הפירמידה שלו? ברור שהסוגיה האמיתית היא לא המבנה הרב שכבתי שמשתמשים בו לחישוב התגמולים - כמעט לכל אירגון העוסק בשיווק ומכירות יש את אותה המבנה. אנשי מכירות מקבלים עמלות, מנהלי מכירות מקבלים בנוסף גם אחוזים על הקבוצה שלהם,
וכך גם מנהלים איזוריים, וגם סמנכ"ל שיווק וכו'.

אז אולי זאת העובדה שעליכם לשלם על מנת להקחת חלק? בטוח שזה לא זה - זהו חלק סטנדרטי בכל מודל של זכיינות, ואני יכול להבטיח לכם בהשוואה לעלות של רוב הזכיונות - מ"מקדונלדס" ועד "ארומה" - עלות הכניסה של כל חברת שיווק רשתי היא זניחה.

כמובן יש את כל הפירמידות הלא חוקיות או מכתבי שרשרת למינהן, שבהם הנוכלים עושים כסף על בסיס דמי רישום של אנשים אחרים, מבלי שיהיה מוצר אמיתי שיסופק לצרכנים.
אך תהיה התפיסה הרווחת אשר תהיה, העובדה היא שחברות ידועות כמו אמווי, הרבלייף, סאנריידר ורבות אחרות מוכרות מוצרים במיליארדי דולרים בשנה לצרכנים מרוצים שחלקם הגדול אינם מפיצים. אז ברור שיש כאן בעית תדמית, אך התדמית הזאת לא כל כך מתיישבת עם המציאות.

אבל - תוכלו להגיד בצדק - בטוח שלהתדמית השלילית יש בסיס יותר מוצק מאשר קיום הונאות פירמידה לא חוקיות?

הבעיה האמיתית עם השיווק הרשתי אינה המודל עצמו, אלה חלק מן האנשים שהוא מושך.
שיווק רשתי הוא לא יותר ממודל עסקי, בעצם סוג של זכיינות בזעיר אנפין. היתרון שלו הוא שעלות הכניסה היא מאוד נמוכה והפוטמציאל רווחים מאוד גבוה.

אך מצד שני אותם הדברים שהופכים את מודל למושך כל כך, מושך אליו אנשים שאינם כשירים להיות בעלי עסק עצמאי. חלק מן האנשים שנמשכים לשיווק רשתי הם אנשים ש:

* לא הצליחו בעסק או מקצוע שלהם ואין להם הרבה כסף להשקיע
* חסרי נסיון בניהול עסק עצמאי
* חסרי נסיון בפיתוח יחסים עסקיים מעבר ליחסי "עובד-מעביד"
* לא מרוצים מרמת ההכנסה הנוכחית שלהם
* יש להם ציפיות לא מציאותיות לגבי היקף העבודה הנדרש ביחס לרמת ההכנסה הרצויה

שלא תבינו אותי לא נכון - אני לא אומר שיש משהו פסול בכל הדברים הללו, או שהם מתארים את רוב האנשים שעוסקים בשיווק רשתי - אני רק אומר שהדברים הללו מתארים
חלק לא מבוטל של העוסקים בתחום, שרבים מהם לא עושים דבר כדי לשנות את המצב.

כתוצאה מזה, "מרשתים" רבים נופלים לאחת המלכודות הבאות:
* מגזימים בתיאור ההזדמנות
* דוחפים את הנושא העסקי בצורה לא הולמת בהקשרים חברתיים
* משדרים ייאוש
* מתרכזים יתר על המידה בגיוס אנשים חדשים וכתוצאה מזה מזניחים את הלקוחות/מפיצים הקיימים
* מספקים מידע לא מדויק ואף מטעה בנוגע לעסק שלהם

שוב, אני בפירוש לא טוען שזה מתאר את רוב העוסקים בתחום, אך זה כן מתאר חלק שהוא מספיק גדול, כדי להרוס את המוניטין של כולם. ברור שלשפוט קבוצה גדולה של אנשים על סמך חלק קטן מאותה קבוצה זה בלתי הוגן, אך עלינו להבין שלרוב דעות הקדומות יש בסיס כלשהו במציאות, גם אם זהו בסיס מעוות.

אז מה הפתרון?

תמיד יש פעם ראשונה ושיווק רשתי הינו הזדמנות מדהימה לאנשים שרוצים להקים את העסק הראשון שלהם. הנקודה שאני רוצה להעביר היא - "זהו עסק, אתם בעלי עסקים". ואם אף פעם לא היה לכם עסק, אף פעם לא עסקת בשיווק, אף פעם בנית קשרים עסקיים ולא רכשת כישורי תקשורת עסקית, עליך ללמוד את כל הדברים הללו. משווקים רשתיים שלוקחים את העסק שלהם ברצינות צריכים לקרוא וללמוד על יסודות היזמות, שיווק, תקשורת עסקית, ניהול הזמן - מי שיהיה מקצוען ויתנהג כמו בעל עסק עצמאי, אנשים אחרים יתיחסו אליו בהתאם.

יום חמישי, 1 במאי 2008

האלכימיה הכלכלית של פרופ' פול פילזר

במה שאתם עומדים לקרוא להלן אני רוצה לטפל באחת הטעויות הנפוצות ביותר לגבי המציאות הכלכלית שבה אנחנו חיים.

הכלכלנים המסורתיים מתייחסים לעולם כאל עוגה שצריך לחלק אותה בצורה מסוימת. לפלגים פוליטיים שונים יש ראיה שונה לגבי השאלה "מהי הדרך הנכונה לחלק את העוגה?" - הליברלים מבקשים "לחלק הכול בצורה שווה" והשמרנים אומרים "תנו לכוחות השוק ליצור חלוקה הוגנת" - אך ההנחה הסמויה מאחורי כל הדיון הזה היא שבעולם יש כמות מוגבלת של משאבים, כלומר שאנחנו חיים במציאות של מחסור בסיסי.

מנגד, הכלכלנים המודרניים דוגלים במודל של "אלכימיה כלכלית". מי שטבע את המושג הוא פרופ' פול פילזר - כלכלן שחזה את מהפכת האינטרנט וגם היה מראשוני היזמים בתחום המולטימדיה, שהיה יועץ לשני נשיאים של ארה"ב ומה שלא פחות חשוב יישם בעצמו את אותן התיאוריות שהוא פיתח והפך למולטי-מיליונר לפני גיל 30.

אז למה אלכימיה?

אלכימאים של ימי הביניים חיפשו נוסחה להפוך עופרת לזהב. הם לא הצליחו בזה, אך הם צדקו לגבי דבר אחד חשוב - העושר נוצר מהתמרה של דברים חסרי ערך לדברים בעלי ערך. התמצית של כל פעילות כלכלית היא בעצם אותו דבר - להפוך משהו לא שימושי למשהו מועיל, להעביר משאבים לתחומים בעלי תשואה גבוהה, ניתוב כוחות הטבע ליצירת אוכל ועושר לכולם. הפוליטיקאים יכולים להתווכח עד כלות נשמתם על השאלה איך לחלק את העוגה, אך היזמים שמניעים את הכלכלה עוסקים באפיית יותר עוגות.

בואו נתבונן של שלוש החברות המצליחות ביותר של העשור האחרון - אינטל, מיקרוסופט וגוגל.

אינטל לקחה חול - חסר ערך אפילו יותר מעופרת - והפכה אותו לשבבי פנטיום - שעולים יותר מזהב. האם זאת לא אלכימיה?

מיקרוסופט וגוגל הלכו עם זה עוד יותר רחוק וייצרו את העושר שלהן מכלום - מידע, שורות של אפסים ואחדים שגורמות לאותם שבבי פנטיום לעשות פלאים בחיים שלנו.

האם אינטל הייתה צריכה לגזול ממישהו משהו על מנת לייצר את השבבים שלה?

לא.

האם מיקרוסופט או גוגל השאילו ממישהו אפסים ואחדים על מנת לכתוב את התוכנה שלהן?

לא.

זוהי אלכימיה - יצירת משהו מכלום תרתי משמע.

לפני 100 שנה לא היו לנו מכוניות, מטוסים, טלוויזיות, מחשבים או גורדי שחקים. היום יש לנו את כל הדברים הללו מבלי שהיינו צריכים לגזול אותם ממישהו אחר - כל הדברים הללו נוצרו על ידי ממציאים ויזמים. בתכניתו " מעיין העושר" ובספרו "עושר אינסופי" פרופ' פילזר מדבר בהרחבה על הקונספט הזה של אלכימיה כלכלית - שהעושר לא מחולק אלא נוצר מתוך פעילות כלכלית - ומצביע על הכוח המרכזי שגורם ליצירת העושר - הטכנולוגיה.

להבדיל מכלכלנים מסורתיים ששמים סימן שוויון בין המשאבים לבין העושר, פילזר מדבר על זה שבעולם הדינאמי של היום העושר נמדד כמכפלה בין משאבים פיזיים וטכנולוגיה קיימת. למשל, בדוגמא של אינטל שהבאנו לעיל הטכנולוגיה הפכה משאב חסר ערך - חול פשוט - לנכס יקר ערך.

טכנולוגיה משנה את הערך הכלכלי של משאבים ואף יוצרת משאבים חדשים. טכנולוגיה גם יוצרת זרם בלתי פוסק של מוצרים חדשים שמתחילים כמוצרי יוקרה, אך במהרה הופכים למוצרי צריכה בסיסיים - כמו מכוניות, מחשבים, טלפונים ניידים או דברים "פשוטים" כמו מוצרי פלסטיק או חיתולים רב פעמיים.

ומהו הכוח שמניע את ההתפתחות הטכנולוגית?

פילזר נותן את התשובה שלאלה הזאת באחד מחוקי הבסיס של האלכימיה הכלכלית:

הקצב של ההתקדמות הטכנולוגית נקבע על ידי היכולת של החברה לעבד ולהפיץ מידע.

לא רק שהפצת מידע היא קריטית להתפתחות הטכנולוגית - תפקידה הכלכלי במאה העשרים ואחד הרבה יותר רחב. בחברת השפע שבה אנחנו חיים, כאשר עלויות הייצור יורדות משנה לשנה תודות להתפתחות טכנולוגית וההיצע בשוק הולך וגדל, הפוקוס עובר בהדרגה מן הייצור אל הפצת המוצרים. יתרה מזו, פילזר מצביע על כך שאם לפני מספר עשורים סם וולטון – האיש העשיר בארה"ב דאז, עשה את הונו מהקמת רשת וול-מארט, אשר הביאה לשיא חדש את לוגיסטיקה והפצה פיזית של המוצרים, היום המידע ולא המוצרים הפיזיים הפכו לנכס אמיתי.

העושר היום נוצר על ידי אנשים וחברות אשר מספקות שירותי מידע שונים – כמו גוגל – או מחנכות את הקהל הרחב לגבי מגוון מוצרים שאנשים אפילו לא ידעו לפני זה על קיומם - כמו ענקיות השיווק הרשתי דוגמת אמווי או חנויות-העל האינטרנטיות בראשות אמאזון – אלה הם האלכימאים האמיתיים של המאה העשרים ואחד.