יום שבת, 21 ביוני 2008

יום חמישי, 19 ביוני 2008

Impossible is nothing

היא ללא יד, הוא ללא רגל - ביחד הם גרמו לי לבכות...





יום שבת, 7 ביוני 2008

הכול למען הרייטינג...

שבוע שעבר חוויתי מה שאפשר לקרוא לו "הלם תרבותי"...

פעם ראשונה בחיים שלי ראיתי "כוכב נולד"...

אני יודע שזה יכול להישמע מוזר - "כאילו, מאיזה כוכב נפלת?" - אבל, מי שקצת מכיר אותי, אישית או דרך הבלוג, יודע שאני לא מסתכל טלוויזיה.

למה?

דבר ראשון, כי יש דברים הרבה יותר מעניינים לעשות עם הזמן שלי.

דבר שני - מתוך החקירה שלי את תחום השיווק ותקשורת אני רואה בבירור את כל שטיפת המוח, המניפולציות והמסרים הסמויים שמוחדרים בנו בכל דקת מסך...

תחשבו לרגע על סכומי העתק שעולות הפרסומות בטלוויזיה...

הרי ברור לכם שהקרטלים של מדיה לא יכולים להרשות לעצמם לא לנצל את מכרה הזהב הזה עד תום, ולעין מאומנת זה נהיה ממש ברור מה מטרתה של כל משפט וכל תמונה על המסך וגם מי שילם על זה.

בכל מקרה, שבוע שעבר ישבתי באיזה מזנון והטלוויזיה כמובן דלקה והקרינו "כוכב נולד".

כמו שאמרתי, הייתי בהלם...

זה לא היה בגלל הקונספט החלול - אם מישהו ממש רוצה את 15 דקות (או שניות) שלו של תהילה, נו שיין...
השוק נבע מזה שפתאום הבנתי שהקטע של התהילה, של כישרונות, אפילו של תחרות הוא ממש משני בכל הסיפור.

מה שיצר את הרייטינג זה לא היה הקטעים בהם הופיעה מישהו מוכשר.

מה שיצר את הרייטינג היו קטעי התעללות במי שהיה פחות מבריק.

האודישנים בהם "המומחים" התחרו אחד בשני מי יהיה יצירתי יותר בלהשפיל ולרמוס את אלה שהעיזו לחלום.

זה היה מפחיד להבין שזה מה שבאמת מוכר, שמה שהקהל באמת רוצה לראות זה השפלה של האחר, שמה שהתכנית הזאת מחדירה לתת-מודע הקולקטיבי זה המסר
"תהיה בינוני, תלך על בטוח, אל תבלוט, כי אם תעיז להיות קצת יותר, אתה מסתכן בכאב והשפלה..."

זה היה עצוב, רציתי להתנער מן הלכלוך הזה, חשבתי לכתוב על זה בבלוג, אבל משהו עצר אותי - אולי חשבתי שזה לא מספיק חשוב, אולי העדפתי כמו שאומרים "לא לגעת בחרא, שלא יסריח עוד יותר", אולי החלטתי פשוט להתעלם ולעשות את עצמי כאילו לא רואה, כי סך הכול "מה זה איכפת לי מה אנשים אחרים מכניסים לתת-מודע שלהם".

היום הבנתי שזה עוד איך נוגע לי, כשראיתי את הכתבה שהוקרנה בערוץ 10 על חברת אג'ל ועל הקבוצה של יאיר בר-לב, שיש לי את הכבוד להיות חלק ממנה.

זה החזיר אותי לסרט של כוכב נולד" ...

אתחיל מן הסוף - בשניות האחרונות של הכתבה אחד המגישים אמר לשני את המשפט המפתיע:
"בגילי המופלג מעסיקה אותי הרבה שאלה של מכניקה של אומללות... דרך אגב תשאל את עצמך כמה אנחנו עוסקים בשיווק שלה..."
קצר וקולע, לא יכולתי להגיד את זה טוב יותר...

ערוץ 10 פנה לפני כחודש לארגון שלנו וביקש אישור לצלם את אחד האימונים הגדולים. הם הבטיחו שאינם מחפשים סנסציות זולות סטייל "זהירות פירמידה", אלא בכוונתם לעשות כתבה רצינית ואובייקטיבית על אג'ל כתופעה חברתית. לצוות ניתן האישור לצלם שהותנה בהתחייבות שנוכל לראות את הכתבה לפני שהיא עולה לאוויר.

אתם יכולים לקרוא לי תמים, אבל אני חייב להודות שלמרות כל ההיכרות שלי עם העולם המניפולטיבי של המדיה קיננה בי תקווה שאולי באמת הפעם יקרה נס ויעשו כתבה אוהדת על קבוצת אנשים שלוקחים את החיים שלהם בידיים ורוצים להפוך את עולם למקום טוב יותר.

נו באמת!

איך יכולתי לשכוח שהדבר היחיד שמעניין את הכתבת זה 15 דקות של תהילה שלה, והדבר היחיד שמעניין את הערוץ זה הכסף שהוא מקבל על פרסומות ויחסי ציבור.

כשדברים האלה מונחים על לשון המאזניים, איזו חשיבות יש לדברים "שוליים" כמו אובייקטיביות עיתונאית - אם לעיתונאית יש אג'נדה שמשרתת את האינטרסים שלה ושל מפרסמי הערוץ, אז כל האמצעים כשרים:

הפרת התחייבויות...
סילוף עובדות...
קריינות מגמתית שלמרות היותה מגוחכת בחשיבות העצמית שלה, מונעת מן הצופה ליצור דעה עצמאית לגבי האירוע המצולם...
פרופסור מלא בעצמו שאומר "האנשים מבינים שמעבודה אי אפשר להתעשר", אך לא מניח לו לרגע שיש דרך אחרת, שאותה "חברה אלטרנטיבית" עליה הוא מדבר אינה אשליה אלא אפשרות אמיתית למי שרוצה בכך...

כל אלה מחדירים שוב ושוב ושוב לתת-מודע הקולקטיבי אותו מסר נצחי:
"תהיה בינוני, תלך על בטוח, אל תבלוט, כי אם תעיז להיות קצת יותר, אתה מסתכן בכאב והשפלה..."

"כוכב נולד - המירע"...

מה שמצחיק שלמרות כל ניסיונות הכפשה, הכתבת מסיימת את הכתבה במשפט הכי מפרגן שרק יכול להיות:

"כשמביטים באנשים הללו קשה להאמין שכאן אצלנו במקום שבו ציניות וספקנות הם חלק מן השגרה, תופעה כזאת מצליחה לשגשג"

בשבילי זה מחמאה ענקית - אני גאה להיות חלק מן התופעה המדהימה הזאת, אני גאה שציניות תופסת פחות ופחות מקום בחיים שלי, אני גאה להגיד:
"אני מארק, ואני אג'ל"

יום שני, 2 ביוני 2008

חוק פארטו ו"הנס הכלכלי" של יפן

אחרי מלחמת העולם השניה יפן הייתה הרוסה. המדינה עברה פשיטת רגל בכל המובנים - מדיני, צבאי, כלכלי, פסיכולוגי.

בשנות החמישים, כשיפנים עשו בעזרת אמריקאים את הצעדים הראשונים לשיקום הכלכלה שלהם, "Made in Japan" היה שם נרדף למוצרים זולים באיכות ירודה.

מאז הדברים קצת השתנו...

מה קרה בשישים השנים שעברו מאז?
מהו הסוד מאחורי "הנס הכלכלי" שהתחיל בשנות השישים ונמשך עד היום?

את התשובה ניתן לרכז במילה יפנית אחת:

改善 - kaizen

מה זה kaizen?

המילה היפנית מורכבת משני סימנים שמשמעותם "שינוי" ו "טוב", כך שהמשמעות המילולית של kaizen היא "שיפור", "שינוי לטובה". התרגום המורחב שמעביר יותר במדויק את המושג היפני הוא "שיפור הדרגתי מתמיד".

זה הסוד.

kaizen הינו תרבות של התפתחות מתמדת, של ניהול משאבים מאוזן ושל זיהוי של התחומים טעוני שיפור.

מה שהתחיל כשיטה לניהול תעשייתי התרחב והפך עם השנים לפילוסופיית חיים שלמה, פילוסופיה הדוגלת בנקיטת עמדה פרו-אקטיבית לחיים ואימוץ שינויים קטנים והדרגתיים שהאפקט המצטבר שלהם יוצר פריצות דרך.

אחד האנשים שעשה רבות להפצת הפילוסופיה הזאת במערב הוא אנתוני רובינס - מאמן אגדי שבין הלקוחות שלו היו אנשים כמו ביל קליטון, אנדרה אגסי ומנהלים של חברות Fortune 500 רבות. טוני רובינס - חובב ראשי תיבות ומשחקי המילים - אף טבע מושג משלו כתחליף למילה היפנית - CANI) Constant And Never-ending Improvement).

וזה מביא אותנו שוב לחוק פארטו שהתחלתי לדבר עליו בפוסט הקודם.

אחד הניסוחים של חוק פארטו (או "חוק 20/80") אומר:

"20% מן הפעולות שלנו יוצרות 80% מן התוצאות"

עיקרון פארטו מסביר איך זה ייתכן שלשינויים קטנים יש כוח כל כך גדול. חשוב להבין שלא כל שינוי יביא לתוצאות כה מרחיקות לכת, אלא רק שינויים ממוקדים ששייכם לאותם 20% מן הפעולות שלנו.

שימו לב שזה גם אומר ש-

"80% הנותרים של הפעולות שלנו יוצרות רק 20% מן התוצאות"

כלומר רוב הדברים שאנחנו עושים מביאים תועלת קטנה יחסית.

הבנת שני ההיבטים של חוק פארטו נותנת לנו את המפתח לשאלת השאלות - "איך מוצאים זמן/כסף/אנרגיה על מנת ליצור את הצמיחה, השינוי, ההתקדמותשאנחנו רוצים בחיים שלנו?"

כדי שתובנה הזאת לא תישאר בגדר תיאוריה אני ממליץ לכםלעשות ניסוי קטן, אך לפני זה בחרו תחום שבו אתם רוצים ליצור שינוי.

עכשיו תיישמו את חוק 20/80 בשלושת המישורים הבאים:

זמן:
  • זהו פעילות פשוטה שלא דורשת הרבה זמן ולדעתכם יכולה בטווח ארוך להשפיע בצורה משמעותית על התחום שבחרתם - ללמוד משהו חדש, לעשות כושר וכו' - נקרא לה פעילות מצמיחה הדורשת זמן.
  • תפנו זמן לאותה פעילות מצמיחה, על חשבון פעילות אחרת שלוקחת זמן דומה, אך היא לא חיונית להשגת אף אחד מן הדברים שחשובים לכם - צפיה בטלויזיה, שעות נוספות שאפשר לקצר קצת מבלי לגרוע מן התוצאות בעבודה וכו'
כסף:
  • זהו פעילות מצמיחה שדורשת כסף (זה יכולה להיות אותה פעיולות כמו בסעיף הקודם או משהו אחר)
  • תקציבו את הכסף הנדרש לפעילות מצמיחה על חשבון פעילות אחרת שעולה סכום דומה, אך ניתן לוותר עליה - סיגריות, קניות שלא ממש נחוצות, טלוויזיה (כן, אני יודע, יש לי issues רציניים עם טלויזיה :-) ) ...
אנרגיה:
  • זהו פעילות מצמיחה שדורשת אנרגיה (כמובן, כל פעילות דורשת אנרגיה, אך הכוונה כאן לפעיולות שדורשת מכם להיות במיטבכם ולא ניתן לעשות אותה כדרך אגב) - התחלת פרוייקט חדש, פעילו יצירתית וכו'
  • זהו פעילות שגוזלת מכם אנרגיה, אך לא מקדמת אתכם - וויכוחים, שהיה עם אנשים שליליים, עבודה חדגונית שאתם לא ממש חייבים לעשות.
שימו לב שבחלק השלישי הקשר בין שני הסעיפים הוא לא מיידי, כי אנחנו לא יכולים פשוט לקחת אנרגיה ולהעביר ממקום למקום, אך ברגע שתתחילו להיפטר מ"גזלני האנרגיה", תרגישו מהר מאוד שיש לכם הרבה יותר אנרגיה לדברים שבאמת חשובים.

מה שחשוב בניסוי הזה הזה הוא התמדה - ברוב המקרים פעולה חד-פעמית לא יוצרת שינוי - תעשו את הניסוי הזה במשך החודש הקרוב וספרו לי על התוצאות.