על משחק ה"לגו" וכוחו של ההקשר

אהבתי את התגובות שקיבלתי להודעה על שינוי השם של הבלוג...

הרבה שאלות, הרבה תהיות...

"לא ברור" ... "מסורבל" ... "מגביל" ... "לא מדויק"...

ומי שכבר קצת מכיר אותי  בטח לא יופתע לגלות שלדעתי "כל התגובות נכונות"...

הרי הן משקפות את הפרספקטיבה האישית של הקוראים, בתור שכאלה - הן נכונות בהגדרה!

וזה מביא אותי לנושא שמזמן רציתי לכתוב עליו, אבל איכשהו תמיד נמנעתי - הייתי אומר לעצמי "זה מופשט מדי, אנשים לא יבינו..."

איזו יהירות מצידי!

רציתי לדבר על מה שבעיניי הוא לב לבו של תהליך טרנספורמציה...

ההבחנה המרכזית שמבדילה בין אימון טרנספורמטיבי לבין הרבה מאוד שיטות "העידן החדש", "חשיבה חיובית" וחבריהם...

אני מדבר על ההבדל בין תוכן והקשר...

התוכן מתייחס לשאלת ה"מה?" -   לנסיבות של החיים שלנו ולתפיסות שלנו לגביהן. זאת הקופסה שבתוכה פועלות רוב הגישות של התפתחות האישית - בין אם הן עובדות ברמה "השטחית" של התפיסה המודעת או שמתימרות "לחפור עמוק" ולהגיע לתכנים של תת-המודע...

אפשר לדמות את כולן למשחק ה"לגו" - "בואו נוציא את הפיסה הזאת, נחליף אותה בפיסה אחרת, נפרק את הגשר ונבנה במקומו סירת מפרשים..."

כמובן שיש בזה תועלת, ולא מעט אנשים יכולים להעיד שחייהם השתפרו כתוצאה מהשתתפות במשחק הזה...

אבל יש גבול למה שאפשר לעשות עם חתיכות "לגו"... זאת בדיוק הסיבה שאנחנו פוגשים לא מעט אנשים שקראו הרבה ספרים, הלכו להרבה סדנאות, ניסו באמת בתמים ליצור שינוי מהותי בחייהם, אבל משום מה זה לא ממש קרה...

וכאן מגיע הנושא של ההקשר או Frame ("מסגרת"), כמו שאנו קוראים לזה בשיטת NLP...

ההקשר מתייחס למרחב שבו אנחנו פועלים...

במקום לשאול "איך לבנות מגדל לגו יפה יותר", השאלות כאן הן

•  באיזה משחק אנחנו משחקים בכלל?
•  מהם הכללים - בין אם מוצהרים או לא מוצהרים - של המשחק?
• ולמה בחרנו לשחק דווקא במשחק הזה?

השאלה האחרונה היא קריטית, כי, להבדיל מלגו, בחיים ה"אמיתיים", אנחנו תמיד יכולים לשנות את כללי המשחק ...

כדי שזה לא יישאר מופשט ותיאורטי, בוא נראה דוגמה:

מישהו מגיע לפסיכולוג ומספר על היחסים הטעונים שיש לו עם אמא שלו (מקרה נדיר, אני יודע :-) )

הפסיכולוג שעוסק בתוכן ירצה באופן טבעי לדלות ממנו פרטים, לחפש תכנים "מודחקים", הוא ינסה להבין את הסיבות למצב  ואולי יציע איזה תהליך  של "חוויה מתקנת"...

מצד שני אם במקום התוכן נתרכז בהקשר, לא נרצה בכלל להתרכז ב"סיפור" אלא בדרך שהאדם יוצר את הסיפור הזה...

לא "מה קרה לפני 20-30-40-50 שנה?", אלא "מה אתה מספר לעצמך כאן ועכשיו?"

ואיך הסיפור הזה משפיע על האינטראקציה שלך עם אנשים מסביבך...

וכאן חשוב לי להדגיש שאין סיפורים נכונים או לא נכונים...

כל סיפור הוא חלקי, הוא פרספקטיבה מסוימת על מה שקרה, מעין זרקור שמאיר חלק קטן מהמציאות ומשאיר את השאר מחוץ לתמונה...

אבל ברגע שהתחלנו להאמין לסיפור, הוא הופך להיות ההקשר של היותנו בעולם. אפשר לדמות את זה לבן אדם ששם משקפיים שחורים ומתלונן שעולם זה מקום חשוך. לכן כשאנו מתרכזים בהקשר במקום התוכן, נתחיל לבדוק מהו צבע המשקפיים שלנו...

הרי אם מישהו אומר לעצמו "הורים שלי לא באמת אהבו אותי", החוויה שלו היום היא פונקציה של הסיפור הזה, בלי שום קשר למה שקרה שם באמת...

וכשמישהו כותב  "החיים אינם פשוטים" - האמונה הזאת יוצרת הקשר לחייו, כי ה-Mind שלו יסנן החוצה את כל אותן החוויות בהן זה היה פשוט וישאיר באור הזרקורים רק את הקשיים...

וכשמישהו חושב ש"בלתי מובן" זה מגביל, הוא בעצם חושף מסגרת חשיבה שבה "חייבים להבין כל דבר" או, אם נחפור עמוק יותר, "אם לא אבין משהו, אאבד שליטה של החיים שלי"...

שוב, סוגיית ה"נכון/לא נכון" אינה רלוונטית כאן  - כל אלה הן פרספקטיבות אפשריות...

השאלה האמיתית היא איך הן משפיעות על חיינו ברגע שאנחנו מתחילים לחשוב עליהן כעל "כל האמת" ושוכחים שאנחנו בעצם אלה שיצרו אותן...

נ.ב. הנושא הזה הוא גדול מדי בשביל לדחוס אותו לפוסט אחד, ולכן עוד אמשיך לכתוב עליו בפוסטים הבאים.  אשמח מאוד אם תעזרו לי בתהליך הזה ותכתבו בתגובות  איפה זה פוגש אתכם, אילו דברים היו לא ברורים, מה יצר התנגדות - אני בטוח שהפידבק שלכם יעזור לי לנסח את הדברים בצורה הכי אפקטיבית, כדי שכולנו נוכל להפיק מן הדיאלוג הזה את המקסימום...

די עם הנוסחאות!

גיורג גורג'ייף, יוצר "הדרך הרביעית", טען שרובנו מבלים את חיינו ב"שינה", כמעין רובוטים שרצים על אוטומט מבלי באמת להיות נוכחים בתוך החיים של עצמנו...

השגרה וההרגלים - הנוחים כל כך בהקשרים מסוימים - לעיתים קרובות יוצרים אינרציה מסוכנת וגורמים לנו לחשוב שהשינוי הוא בלתי אפשרי או, לכל הפחות, קשה מדי...

החופשה הארוכה בגואה לימדה אותי שיעור מפתיע:

החיים הם הרבה יותר קלים ממה שחשבתי...

כמו יצירת המופת של מילן קונדרה -  "הקלות הבלתי-נסבלת של הקיום" .

רק החלק של "הבלתי נסבל" הוא קצת דרמטי בעיניי...

הקלות הזאת היא "בלתי נסבלת" אך ורק אם אנחנו מנסים לדחוס את החיים אל תוך מערכת האמונות הקורבנית שהאנושות סוחבת איתה כבר כמה אלפי שנים (הלא כל כך) טובות...

נו, אתם מכירים את זה:

• "החיים זה לא פיקניק"...
• "אדם לאדם זאב"...
• "לרוץ מהר, לפני שיגמר..."

ושאר השטויות שבחבילה...

הקלות הזאת היא באמת מאתגרת לרובנו, כי היא סותרת את מה שהורגלנו אליו...

היא פשוט בלתי מובנת...

ויחד עם התובנה הזאת, פתאום גם הבנתי  שאני חייב לשנות את השם של הבלוג...

למה השינוי?

מי שעוקב אחרי הבלוג הזה ובמיוחד מי שהיה כבר באחד הסדנאות שלי, יודע שבעיניי גבולות השפה מגדירים את גבולות המציאות.

ולכן, בין אם רציתי או לא, השם "נוסחת ההצלחה" הגביל אותי במובנים רבים, מבלי ששמתי לזה לב ...

כי אני חושב שזה שם מטעה...

ברמה העמוקה ביותר, שתי המילים בו - הן שקר לבן...

"נוסחה" ו"הצלחה"...

 בולשיט!

הרי ברור  שאין נוסחאות - כן, אני יודע, "נוסחה"  זה נשמע מאוד סקסי וכן, קל למכור את זה, אבל באמת! החיים הם יותר מדי מעניינים ומפתיעים בשביל "נוסחה"...

ו"הצלחה" - זה כבר קצת יותר עדין...

הרי לכאורה מה רע בהצלחה?
זה מה שכולם מחפשים, לא?
אז מה יכול להיות מגביל בזה?

מי שלימד אותי על מגבלות ההצלחה הוא ורנר אקהרד - מאמן דגול ושנוי במחלוקת (כמו כל האנשים המעניינים באמת) שהביא לעולם בשנות השבעים את הסדנה האגדית est, סדנה ששינתה את פני החברה האמריקאית ביותר ממובן אחד ובעצם יצרה את תחום אימון הטרנספורמטיבי כמו שאנחנו מכירים אותו היום...

ורנר דיבר על ההבדל בין "הצלחה" ו"סיפוק" והיה הראשון שהביא אל תוך המודעות הקולקטיבית את התובנה ש"הצלחה" לעולם לא מביאה סיפוק אמיתי, שכשאנחנו רודפים אחרי ההצלחה - ולא משנה איך אנחנו מגדירים אותה - לעולם לא נגיע ליעד שלנו...

כי, כמו שאומרים מורי זן, "לא משנה לאן תלכו, אתם כבר שם"...

התובנה הזאת צפה בפאתי התודעה שלי בשנים האחרונות - בגללה כתבתי את הבלוג, בגללה אימנתי אנשים, ובאופן פרדוקסאלי, בגללה גם החלטתי לפני קצת יותר מצי שנה לקחת הפסקה, כדי להבין איפה בעצם אני נמצא...

ורנר פשוט אפשר לה לצאת אל פני שטח ולקבל צורה מוחשית...

בין השאר - בשם של הבלוג האישי שלי...

אז גבירותי ורבותי...

במחיאות כפיים סוערות....

קבלו את השם החדש של הבלוג...

"הקלות הבלתי מובנת של הקיום"

בעכבות המשט - על עמדות, צדקנות ותקשורת אפקטיבית

אני אוהב נושאים מעוררי מחלוקת...

כן, כן,  אני מודה, יש בי איזה שד - פרובוקטור קטן שאוהב לרקוד בין הדעות ולהשמיט את הקרקע מתחת לרגליים של העמדות המוצקות, של ה"ברור מאליו"...

זאת כנראה הסיבה למה הפכתי להיות מאמן :-)

זאת כנראה גם הסיבה למה שלחתי אתמול לינק לסרטון של חבורת "לאטמה" -
Flotilla Choir presents: We Con the World

שעות ספורות אחרי, קיבלתי שני מיילים - אחד מידיד בשם מייק  והשני מבחור בשם באסם שמנוי באחד מרשימות התפוצה שלי; שניהם ביקרו אותי בחריפות על שליחת המייל - כל אחד בדרכו שלו.

בסאם היה מאוד ישיר וחד-משמעי:

זה סרטון פשוט גזעני, פשוט בושה וחרפה.. על אנשים שנהרגו ונפצעו עושים צחוק כך..תתבייש לך ד"ר...

מייק כתב לי מכתב ארוך באנגלית והיו שם שני משפטים שגרמו לי לעצור, לחשוב, ובסופו של דבר - לשבת לכתוב את הפוסט הזה:

Laughter and mockery, being a super-efficient tool of public opinion manipulation in itself, may very well be the best way to cynically disregard personal and national responsibility for a blood bath. .

What could disperse with false accusations, if they are false indeed, is facts delivered by an honest investigation of the matter

צחוק ולעג - בעצמם כלים סופר-יעילים למניפולציה של דעת הקהל - יכולים גם להיות הדרך הטובה ביותר ללהתנער בצורה צינית מאחריות אישית ולאומית לשפיכת הדמים.

מה שיכול היה לסתור את האשמות השווא - אם הן אכן האשמות שווא - זה העובדות שיכולה להביא חקירה כנה של העניין...


מה שמדהים בשני המיילים הללו הוא שלדעתי שניהם צודקים...

בדיוק כמו חברי "לאטמה"...

(אני מרגיש עכשיו קצת כמו אותו רבי מבדיחה ישנה - "גם אתה צודק...").

גם יוצרי הסרטון וגם מבקריו צודקים - כל אחד מתוך עמדתו שלו.

זה בעצם מה שמאפיין כל עמדה, ככה ה"מיינד" שלנו  עובד, הרי התפקיד שלו - להצדיק את העמדות שלנו.

אפשר לנסח את זה אחרת - אימוץ נוקשה של עמדה מסוימת הופך אותנו לאטומים כלפי עמדות אחרות, כלומר מונע מאיתנו אפילו לשמוע את הצד השני...

תבדקו את זה בעצמכם - בין אם אהבתם את הסרטון ושנאתם אותו - נסו לכמה שניות לאמץ את העמדה המנוגדת ותראו איך ה"מיינד" שלכם מגיב...

אמונת-בסיס מגבילה מאחורי כל עמדה הינה:

"יש רק אמת אחת (שלי, כמובן) וכל דעה שונה מן האמת הזאת - שגויה"

האמונה הזאת שמה אותנו בתוך "עולם בשחור-לבן" שכבר כתבתי עליו בעבר...

מה שמצחיק בכל הסיפור הוא שכאשר אנחנו פועלים מתוך אמונת-הבסיס הצדקנית הזאת, התקשרות שלנו לעולם לא תהיה אפקטיבית... הרי תקשורת - בהגדרה - היא תמיד תהליך דו-כיווני, וכדי שתהיה אפקטיבית לכל הצדדים, היא חייבת לבוא לא מתוך גישת "או-או" (או win-loose), אלא מתוך גישת "גם-וגם" (win-win).

ולכן, כאשר אנו משתחררים מן העמדות הנוקשות, אנחנו גם משתחררים ממה שנראה לנו מקודם כסתירה - למשל, בין לקיחת אחריות על מה שהתרחש לבין רצון לתקשר את העמדה שלך בצורה אפקטיבית...

וכאן באה הנקודה היחידה שבה אני חולק על ידידי מייק - אני לא חושב שגילוי העובדות יפתור את העניין, כי העצם הנסיון "לחשוף את האמת" בהקשר הזה הוא נסיון צדקני, שמניח שיש כאן צד שהוא "הצודק", ויש צד שהוא "אשם".


וכל מי שיצא לו פעם לריב עם מישהו קרוב
יודע בדיוק על מה אני מדבר...

כי כשאני מנסה להיות צודק, אולי אנצח באותו ויכוח ספצפי, אבל תמיד - תמיד! - אפסיד משהו בעל ערך גדול הרבה יותר - היחסים...

ולכן תקשורות אפקטיבית לעולם לא עוסקת ב"גילוי אמת", אלא במציאת פתרון, בריכוך עמדות וביצירת אותו מרחב שבו מתאפשרים יחסים הרמוניים...