יום חמישי, 26 באוגוסט 2010

אפשר לבקש מכם קצת עזרה?

אני חושב שלכל אחד מאיתנו יש "שריטות אהובות" - אתם יודעים,  חלקים באישיותנו שאנחנו לא ממש אוהבים ואולי גם לא כל כך משרתים אותנו, אבל עדיין קשה לנו לשחרר - הם היו שם מאז שאנו זוכרים את עצמנו, מרגישים חלק אינטגרלי ממי שאנחנו, וכשמישהו מעז להעיר לנו עליהם, הוא מסתכן בתגובה - "עזוב אותי, ככה אני!".

מבין השריטות של עבדיכם הנאמן מקום של כבוד שמור ל"אני יכול לעשות הכל לבדלא צריך עזרה של אף אחד!"

פעם החלק הזה די ניהל אותי, אבל היום... בואו נגיד, אני עובד על זה :-) .

חלק חשוב מהעבודה הזאת הוא ללמוד לבקש ולקבל עזרה, והיום החלטתי שהגיע זמן לקצת תרגול...

לקראת ראש השנה מצאתי את עצמי במצב קצת מפתיע - יש לי יותר מדי רעיונות לפוסטים ולסדנאות לשנה הבאה וקצת קשה לי לבחור.

אז כדי להתמקד, הייתי רוצה לבקש את העזרה שלכם - אשמח מאוד לקבל את תשובותיכם לשלוש השאלות הבאות:

  1. איזה תחום בחייכם הייתם רוצים לשפר יותר מכל?

  2. מהו האתגר הכי גדול שלכם כיום?

  3. אם הייתם מחליטים ללכת לסדנת או אימון אישי - מהו הדבר הכי חשוב שהייתם רוצים להפיק משם?
כמו כן, אם יש לכם דברים ספציפיים שהייתם רוצים לקרוא עליהם בבלוג או ללמוד בסדנאות שלי, אתם כמובן מוזמנים לכתוב גם אותם.

תודה מראש על העזרה...

יום חמישי, 19 באוגוסט 2010

על "דחיינות", "חבלה עצמית" ומחלות אידיאופטיות אחרות


"Idiopathic", from the Latin, meaning we're idiots,
cause we can't figure out what's causing it...
Dr. Gregory House
כולנו עושים את זה - לפי המחקר המקיף שנערך על ידי פרופ' פייר סטיל מאוניברסיטת קלגרי, 95% מאיתנו דוחים דברים מדי פעם, וכ-20% עושים את זה באופן כרוני.

מצד שני, מאז שהיינו קטנים, לימדו אותנו ש"אין דבר העומד בפני הרצון", לכן כשאנחנו תופסים את עצמנו דוחים דברים המסקנה המתבקשת היא "יש לי כוח רצון חלש".

רבי-המכר הרבים מספור שהתפרסמו על נושא ה"דחיינות" - חיפוש מהיר ב-Google Books מניב כ-378,000 תוצאות! - מציעים הסברים רבים לתופעה הזאת - מ"פרפקציוניזם" ו"מרדנות" ועד "חבלה עצמית" ו"פחד מהצלחה".

אבל בינינו - כל "ההסברים" הללו מזכירים לי  "מחלה אידיאופטית" - מושג גאוני שאינו אלא שם מתוחכם ל"מחלה ממקור לא ידוע".

כמו שקורה הרבה פעמים בחיים, השפה מסתירה בפנינו את המציאות וכובלת את ידינו. הרי גם אם אימצנו את אחד ה"הסברים" הללו, עדיין אין לנו שמץ של מושג לגבי השאלה היחידה החשובה באמת "מה אני עושה עם זה?":
  • איך אפשר לפתח כוח רצון חזק?
  • או להיות פחות פרפקציוניסט? 
  • או פחות מרדן?
  • או לא לחבל בעצמי?
  • או להפסיק לפחד מהצלחה?
אז מה עושים באמת?

כידוע, ניסוח נכון של הבעיה הוא 50% מהפתרון, לכן הצעד הראשון הוא למצוא את הניסוח האפקטיבי.

קודם כל בואו נראה איך אנחנו נוטים לחשוב על דחיינות באופן טבעי.

כדי שתוכלו להפיק מקסימום מהתרגיל הזה, לפני שאתם ממשיכים לקרוא, אני מזמין אתכם לעצור לכמה שניות ולבחור תחום שבו אתם באופן אישי סובלים מדחיינות.

עכשיו בואו נכתוב את זה (כן, כן, קחו נייר ועט ותכתבו!):

"אני רוצה לעשות ...., אבל אני לא עושה את זה"

.(תשלימו את המשפט עם הנושא הספציפי שבחרתם)

תסתכלו על המשפט הזה שוב ושימו לב אילו תחושות הוא מעורר אצלכם?

תסכול? בלבול? חסר עונים? רגשות אשם?

שימו לב שהניסוח הזה מהווה מבוי סתום ולא מוביל לשום פתרון.

עכשיו בואו ננסה משהו אחר - תשכתבו את המשפט שלכם לפי המתכונת הבאה:

"חלק ממני רוצה לעשות ...,
 וחלק אחר לא רוצה לעשות את זה"


שימו לב איך הפרספקטיבה שלכם משתנה - כבר לא מדובר במבוי סתום, אלא במצב הרבה יותר ברור ופשוט - יש שני צדדים עם חלוקי דעות מסוימים ביניהם - ומתוך הפרספקטיבה החדשה מופיעה אפשרות ליישב את המחלוקת בעזרת סוג של משא ומתן.

בפוסט הקודם "מי מאמין בשני דברים בו-זמנית" כבר התחלתי לכתוב על ההבחנה הזאת שאנחנו מורכבים מ"חלקים" רבים, וחשוב להבין שלא מדובר כאן באיזו תיאורית ניו-אג'ית חדשה, אלא ברעיון שמופיע בצורה כזאת או אחרת לכל אורך ההיסטוריה, מאז שהאדם ניסה לראשונה להבין את עצמו - החל מתיאורים מטפוריים בכתבים של כל הדתות הגדולות ועד לשיטות מודרניות כמו NLP, התמקדות (Focusing) או טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT).

בפוסטים הבאים אני מבטיח להרחיב על הנושא המרתק הזה ובינתיים  הייתי רוצה לזרוק לאוויר את אחד מעקרונות היסוד של NLP:

לכל חלק יש כוונה חיוביות


אני מזמין אתכם לבדוק את העיקרון הזה בשטח ולשאול את עצמכם:

מה הכוונה החיובית של אותו החלק ש"לא רוצה", כלומר שגורם לי לדחות דברים בתחום שבחרתי?

אני בטוח שהתשובה שתקבלו עשויה להפתיע אתכם...


יום רביעי, 11 באוגוסט 2010

מי מאמין בשני דברים בו-זמנית?


Everybody should believe in something,
I believe I'll have another beer.
W.C.Fields


"אין טעם לנסות", אמרה אליס - "אי אפשר להאמין בדברים בלתי אפשריים"
"אסתכן ואומר שפשוט אין לך הרבה ניסיון," אמרה המלכה. "כשהייתי בגילך, התאמנתי בזה חצי שעה כל יום. לפעמים הצלחתי להאמין בשישה דברים בלתי-אפשריים עוד לפני ארוחת הבוקר"

לואיס קרול, "אליס בארץ המראה"


אני חייב להגיד שכשפרסמתי את "משל האימא" שבוע שעבר לא ציפיתי לכמות ולסוג התגובות שהמשל עורר.

זה התחיל בסיפור מדהים של רויטל (לא אקלקל לכם - מי שרוצה יכול לקרוא אותה כאן) והמשיך בדיון סוער בין אלה שהסתייגו מ"פרופגנדה דתית" לבין אלה שדיברו על ערכים ו"משמעות שמעבר לנראה"...

אה, אני ממש שומע את הפרובוקטור הפנימי שלי אומר בשאננות: "מארק, השבוע לא עבר סתם..."

אבל למה בעצם? למה אני מרוצה כל כך?

למה בעיניי חלוקי הדעות הללו הם דבר כל כך חשוב וחיובי?


לפני שאני עונה - תרשו לי לשאול אתכם כמה שאלות...
  • כשקראתם את המשל, לאיזה מבין שני הדמויות התחברתם יותר?
  • ומה הרגשתם כלפי הדמות שניה?
  • ומה לגבי התגובות של אנשים אחרים - האם היה שם משהו שאהבתם או לחלופין שהכעיס אתכם?
מה שמעניין במיוחד זה תגובות של התנגדות, של כעס, של דחיה, כי הן מלמדות אותנה שיעור יקר מפז על הטבע האמיתי שלנו:

התגובות הללו מצביעות על המחלוקת הפנימית שמתנהלת בתוך כל אחד מאיתנו.


הרי כמו שאומר הפתגם - "המשכנע לא משוכנע"...

ואם חוסר אמונה של הצד השני מכעיס אותי - אולי זה מרמז על ספק שמקונן גם בתוכי...

ולחלופין אם אני מרגיש בוז כלפי "אמונה עיוורת" של מישהו, ייתכן שמאחורי הבוז הזה מסתתרת כמיהה ראשונית לאמונה ולבהירות...

הייתכן שאנו מאמינים בשני דברים מנוגדים בו-זמנית?

לא הגיוני, אני יודע...

אבל כמו שכתבתי כבר ב"מי מפחד מזיגמונד פרויד"' התגלית הגדולה של אבי הפסיכואנליזה הייתה:


"אנחנו מנוהלים על ידי תת-המודע שלנו,
שפועל לפי חוקים אי-רציונליים,
ועל כן ברמה העמוקה ביותר אנחנו ייצורים אי-רציונליים...
"

וכמובן, השניות הזאת לא מוגבלת לשאלת האמונה, אלא ניתן לראות אותה בכל תחום חשוב בחיינו...

וכל עוד אנחנו מתעלמים מן השניות הזאת, מתעלמים מן הניסיון האישי שאנחנו לא ישות שלמה ועקבית, אלא אוסף תתי-אישיות, שלכל אחת - השקפת עולם, אמונות, רצונות, ערכים והרגלים משלה, כל עוד נמשיך להתעלם מן האמת הבסיסית הזאת, אנו נמשיך לתהות "למה זה קורה לי?".

או כמו שאמר זאת  קרל גוסטב יונג - התלמיד הכי קרוב ולימים (זוהי טבעה הפרדוקסלי של השניות) היריב הכי גדול של פרויד:

כל עוד לא נהפוך את הלא-מודע למודע, זה ימשיך לנהל את חיינו ונקרא לזה גורל...



יום חמישי, 5 באוגוסט 2010

משל ישן - "האם אתה מאמין באימא?"

שני עוברים יושבים להם בבטן ומדברים ביניהם. עובר אחד הוא מאמין, השני - לא.

הלא-מאמין: תגיד, אתה מאמין בחיים אחרי הלידה?

המאמין: כן, בטח, הרי לכולם ברור שיש חיים אחרי הלידה. אנחנו כאן כדי להפוך לחזקים מספיק ומוכנים למה שמצפה לנו אחר כך.

הלא-מאמין: זה שטויות! לא יכולים להיות שום חיים אחרי הלידה! אתה בכלל יכול לדמיין לעצמך איך החיים הללו היו יכולים להיראות?

המאמין: אני לא יודע את כל הפרטים, אבל אני מאמין שיהיה שם יותר אור ואולי אנחנו אפילו נוכל ללכת בכוחות עצמנו ולאכול עם הפה שלנו.

הלא-מאמין: קשקוש! זה בלתי אפשרי - ללכת בכוחות עצמנו ולאכול עם הפה שלנו! זה ממש מצחיק! הרי יש לנו את חבל הטבור שמזין אותנו.  אני אגיד לך משהו - לא ייתכן שיש חיים אחרי הלידה, כי חבל הטבור שלנו קצר מדי.

המאמין:  אני בטוח שזה אפשרי. פשוט הכול יהיה קצת שונה. אפשר לדמיין את זה.

הלא-מאמין: אבל אף אחד אף פעם לא חזר משם! החיים פשוט נגמרים בלידה. ובכלל - החיים הם סך הכול סבל אחד גדול בתוך החשכה.

המאמין: לא ולא! אני לא יודע בדיוק איך ייראו החיים שלנו אחרי הלידה, אבל מה שבטוח שנראה את אימא והיא תדאג לנו.

הלא-מאמין: אימא! אתה מאמין באימא?! ואיפה היא בדיוק?

המאמין: היא בכל מקום מסביבנו ואנחנו - בתוכה. בזכותה אנחנו חיים, בלעדיה פשוט לא יכולנו להתקיים.

הלא-מאמין: קשקוש אחד גדול! אף פעם לא ראיתי שום אימא, לכן זה בממש ברור שהיא פשוט לא קיימת.

המאמין: אני לא מסכים איתך. הרי לפעמים, כשהכול שקט מסביב,  אפשר לשמוע אותה שרה ואפילו להרגיש איך היא מלטפת את העולם שלנו. אני יודע בוודאות  שדווקא אחרי הלידה יתחילו החיים האמיתיים. ומה אתך?