יום חמישי, 27 בינואר 2011

הברבור השחור – המרדף אחרי "הצל" וסוד המושלמות


"הרגשתי את זה, מושלם. זה היה מושלם" –לוחשת נינה, הגיבורה של נטלי פורטמן...

אני ואשתי יושבים בבית הקולנוע, רואים-לא-רואים את המסך עם כתוביות הסיום ולוקחים ביחד נשימה עמוקה...

"הרגשתי את זה, מושלם. זה היה מושלם" – אומר אני לעצמי...

"מושלם" – זה לא מילה שבאה לי בקלות...

הפרפקציוניסט שבי כמעט תמיד מוצא איזה פגם קטן, איזו חצי-אמת, איזו התחכמות-יתר...

אבל הפעם הוא לא מוציא מילה...

We all know the story. Virginal girl, pure and sweet, trapped in the body of a swan. She desires freedom, but only true love can break the spell. Her wish is nearly granted in the form of a prince. But before he can declare his love, her lustful twin, the Black Swan, tricks and seduces him. Devastated the White Swan leaps off a cliff, killing herself and in death finds freedom...

אומר הכוריאוגרף תומס לירוי בתחילת הסרט – ובדיעבד אני מבין שהוא מדבר אליי, במעין הזהרה סמויה:

Done to death I know, but not like this. We strip it down, make it visceral and real.

וזה לא סתם הבטחה – הסרט תופס אותך בבטן ולא משחרר עד אותו רגע הסיום המושלם...

Perfection is not just about control. It's also about letting go. Surprise yourself so you can surprise the audience. Transcendence! Very few have it in them.

מתריס תומס – האלטר-אגו של במאי דארן ארנובסקי - בנינה (ובנו) ושולח אותנו לרכבת הרים שבה נינה בורחת מ-/רודפת אחרי "הברבור השחור" שבה - וגם אני יחד איתה תוהה אם עצמי:

"האם יש בי את זה?"


עד אותו רגע-לפני–הקסם-הגדול שבו נינה אומרת לתומס בנימה מפתיעה של הברור-מאליו:

I’m here, Thomas.
I’m doing it


ומשחררת את הברבור השחור...


יום שני, 3 בינואר 2011

וידויו של "המודט המשתמט"


בגיל 18 הגעתי "במקרה" לקורס וויפאסנה...

כן, כן, אותה "סדנת השתיקה" המפורסמת...

10 ימים שהיו אולי הכי מאתגרים בחיי, 10 ימים ללא "הצעצועים" הרגילים שיסיחו את הדעת מן המפגש הבלתי אפשרי עם עצמי, עם מה שאקהרט טולה קורא לו "גוף הכאב"...

ועד כמה שזה אולי ישמע בומבסטי - יצאתי משם בן אדם אחר, עם פרספקטיבה שונה לגמרי על עצמי ועל האנשים מסביבי...

אבל אתם יודעים מה היה הדבר הכי מפתיע, אחרי שחזרתי?

לא הצלחתי להתמיד בתרגול הנפלא הזה...


ולא משנה עד כמה היה ברור ההבדל בין אותם ימים שעשיתי מדיטציה בבוקר לבין אותם ימים ש"דילגתי" עליה...

ולא משנה אילו חוויות מרתקות עברתי בקורסים הנוספים שעשיתי  ועם אילו תובנות מדהימות הייתי יוצא משם... 

שוב ושוב, שבוע-שבועיים-חודש אחרי הקורס הייתי מוצא את עצמי "משתמט" ובהדרגה מזניח את תרגול המדיטציה...

כמובן, לא יכולתי להתעלם מן המצב הפרדוקסלי הזה (שהפך גם לקצת מביך עבורי, כשהתחלתי לעסוק באימון אישי) וניסיתי להבין את הגורמים להתנהגות התמוהה הזאת...

במשך שנים הצלחתי לזהות שתי סיבות עיקריות:

  1. הראשונה הייתה קשורה לתרגול עצמו - מדיטציית וויפאסנה הרגישה  כמשהו די נפרד משאר החיים שלי - מעין מרחב "נזירי" בעל ערכים והתכוונות שונה מאוד מה"חיים האמיתיים".

    והפער הזה היה אולי הגורם העיקרי שהוביל אותי לפיתוחה של שיטת M-Focusing  - מתוך חיפוש אחרי תרגול אישי שיהיה חלק אינטגרלי מן החיים שלי...

    אחד הדברים החשובים שקיבלתי מן התרגול החדש היה זרקור חזק על "המחשבות האוטומטיות" שהיו רצות אצלי בראש - אותו "רקע מחשבתי" שצבע באופן חצי-לא-מודע את כל החוויה היומיומית שלנו.

  2. ועם הזמן הצלחת לזהות את הסיבה השניה -  "אמונה מגבילה" קריטית שמנעה ממני לתרגל באופן עקבי - תפסתי את עצמי חושב מחשבות בסגנון:

    "אתה מתפנק ומבזבז את הזמן שלך על שטויות במקום להתעסק בדברים דחופים דורשים את תשומת הלב שלך"

מהר מאוד גם הבנתי שלא מדובר באמונה מגבילה אישית שלי, אלא במעין "סדנדרט מחשבתי" שטבוע עמוק מאוד בתת-המודע הקולקטיבי שלנו.

בחברה שלנו שהאידיאל שלה זה ה-self made man, עם הדגש המתבקש על making/doing - "העשייה" - על חשבון ה-being - "ההוויה", באופן טבעי אנו מרגישים אשמה מסוימת לעשות משהו שאולי אין לו תועלת מיידית ו"אובייקטיבית" מעבר ל"פשוט להיות"...

ואולי תחושת האשמה המעורפלת היא  זאת שהופכת את ה"פשוט להיות" הזה ללא כל כך פשוט...