יום ראשון, 27 בפברואר 2011

יום שישי בחדר מיון...


את יום שישי האחרון ביליתי בחדר מיון...

זה התחיל עוד לפני שבוע בנפיחות מעצבנת בעין שמאל שלא ייחסתי לה יותר מדי חשיבות -"נו, בטח תופעת לוואי מוזרה של מכת השפעת שספגנו בשבועות האחרונים. בטח זה יעבור לי תוך יום-יומיים"...

רק מה, עבר יום ועוד יום ועוד יום, והמצב רק הלך והחמיר, וכך מצאתי את עצמי ביום שישי על הבוקר עם נפיחות בכל בחלק השמאלי של הפנים בחדר מיון בבית חולים כרמל...

עכשיו, כל מי שיצא לו פעם להגיע למקום כזה,  יודע מה המחשבה העיקרית שמסתובבת לך בראש מהרגע שאתה מגיע לשם:

"מתי אני כבר יוצא מכאן?"


מחלקת מיון זה לא מסוג המקומות שאתה רוצה לשהות בו - אתה עובר בו בדרך ל-...

במקרה הטוב -  בדרך חזרה הביתה...

במקרה הפחות טוב - בדרך לאשפוז, אבל באיזשהו מקום גם האשפוז מרגיש איכשהו יותר נוח, אתה מרגיש "הנה, הגעתי", יצאת מחוסר הוודאות של "מה יהיה?", עזבת את "אזור המעבר"...

אז אתם יכולים לדמיין לעצמכם כמה "נהניתי" לבלות את רוב רובו של יום שישי - מ-10 בבוקר ועד 5 בערב - בתוך אותו "אזור המעבר"...

עכשיו, הקטע המעניין בכל הסיטואציה הזאת, היא שאחרי שנים של תרגול והתבוננות עצמית, גם כשאני מוצא את עצמי בתוך ים של עצבים, תמיד נשאר בי איזה חלק שמסתכל על הקרקס הפנימי הזה במעין גיחוך מסוקרן, כאילו אומר:

הממם, מעניין... דווקא נחמד שזה קורה לך...
שלא תחשוב שאתה כבר מעבר לשטויות הללו...


אחת הסיטואציות הכי מאירות עיניים - טוב, אולי רק עין ימין, כי עין שמאל הייתה די סגורה :-) - קרתה לקראת סוף היום המפרך הזה, אחרי סדרה של המתנות אינסופיות בתור, של בדיקות, צילומים, ושוב המתנות אינסופיות...

הרי מה רציתי יותר מכול באותו אזור של חוסר וודאות?

רציתי שמישהו כבר יגיד "טוב, אנחנו יודעים מה יש לך" או "מה אתה מבלבל את המוח, אין לך כלום, לך הביתה". חיפשתי את מה שגשטלטיסטים קוראים לו closure - "סגירה", "סיום" - שמישהו כבר ישים את הנקודה בסוף המשפט הארוך הזה.

אבל מה לעשות, קורה שגם ה"מומחים" לא יודעים - וטוב שהם גם לפעמים משכילים להודות בזה - וזה מה שקרה לי.

הרופאים שבדקו אותי לא ממש הבינו מה יש לי...


וליתר ביטחון הזמינו רופאת עיניים בכירה שתבדוק אותי...

ואמרו לי "חכה עוד קצת, היא צריכה להגיע עוד מעט"...

וכשאחרי שעה היא עדיין לא הגיעה, התחלתי להיות קצת חסר סובלנות...

וכששאלתי "פשוט תגידו לי מתי היא צריכה להגיע, שלפחות אדע כמה עוד אני צריך לחכות" (שתהיה לפחות אשליה של וודאות, אתם יודעים :-) ) - הם פשוט משכו בכתפיים "רופאה בכירה, אתה יודע,  אנחנו לא ממש יודעים להגיד מתי היא תהיה כאן..."

וכמובן, האגו שלי מאוד לא אהב את "חוסר התייחסות" הזה - "הרופאים הללו, מה הם חושבים לעצמם, שמטופלים הם אנשים סוג ב'..." 

ואחרי עוד איזו שעה וחצי התחלתי כבר ממש לכעוס וניגשתי לרופאה לברר מה קורה לכל הרוחות...

ואז היא אמרה לי משהו ממש לא צפוי:

"שמע, היא בדיוק התקשרה עכשיו להתנצל... היא תקועה באיזה פקק בעיר התחתית, אבל היא בדרך אליך..."

ופתאום הכול השתנה...

פתאום הבנתי שהדרך שבה פירשתי את הסיטאציה, ה"סיפור" שיצרתי לעצמי היו ממש לא רלוונטיים, שהרופאה הזאת בכלל לא הייתה אמורה לעבוד ביום שישי והיא פשוט עזבה הכול ונסעה לבית חולים במיוחד כדי לבדוק אותי...

עכשיו האגו שלי שתק, נבוך...



נ.ב. למי שהסקרנות אוכלת אותו ורוצה לדעת מה היה לי - התשובה הייתה די אירונית - "תהליך דלקתי אידיאופטי" - זה מה שרופאה הבכירה רשמה בסופו של דבר בטופס השחרור שלי - גם למומחים לא תמיד יש תשובות במצבי חוסר וודאות... החדשות הטובות הן שעכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב - ספק בגלל תרופות שקיבלתי, ספק בגלל שסוף-סוף נתתי לגוף שלי את תשומת הלב שהגיעה לו...

נ.נ.ב. אני יודע שהבטחתי בלוג חדש, אבל בגלל הטלטלה של השבועות האחרונים התוכניות קצת השתנו - את השקת הבלוג החדש החלטתי לדחות לאחרי פסח, אבל  אני יכול להגיד בוודאות ששווה לכם לחכות לו - צפוי לנו שם תהליך חדשני ומרתק...

מה שאני כן מתכנן לעשות במהלך התקופה הקרובה זה שני קורסים וירטואליים חדשים:
  • אחד על שימוש בשיטת M-Focusing לעבודה על אמונות מגבילות שיפתח ב-13 למרץ
  • והשני - אינטנסיב "עושים סדר בחיים" -  שיתקיים במשך שבועיים בין 3 ל-16 לאפריל - משהו שאני מתכנן כבר זמן מה וחשבתי שהתקופה לפני פסח זה הזמן האידיאלי לתהליך הזה.
את כל הפרטים על שתי הסדנאות אני מבטיח לשלוח ביום-יומיים הקרובים, אז תישארו עם יד על הדופק...




יום שני, 7 בפברואר 2011

הייתי רוצה להתנצל...

לפני כחצי שנה הצעתי לקוראי הבלוג הסכם, אבל היום הבנתי פתאום שלא עמדתי בו ב-100%...

המשכתי להתייחס לכל קוראי הבלוג כאילו אכן "עשו איתי הסכם" ושכחתי שבעצם יש שתי קבוצות קוראים שבשפת הכדורגל אפשר לקרוא להם "הצופים" ו"השחקנים":

  1. רוב הקוראים - "הצופים" - מתעניינים במה שאני כותב, אולי מרגישים שזה מעשיר אותם, אבל  אין בהם מה שנפוליאון היל קרא לו "תשוקה בוערת" לשינוי, ולכן, באופן טבעי לגמרי, הם גם לא מרגישים צורך מיידי ליישם את מה שהם לומדים.
  2. הקבוצה השניה - "השחקנים" - שהיא כמובן הרבה יותר קטנה (אולי 5-10% מכלל הקוראים), הם אלה שעושים את התהליכים שאני מציע, מגיבים, שואלים שאלות, כי בגלל אותה "תשוקה בוערת" הם לא יכולים להתספק בתפקיד  הפאסיבי של הצופה, אלא רוצים "לעלות למגרש"...
עכשיו, חשוב להדגיש שהחלוקה הזאת היא תלוית הקשר וזמן:
  • מישהו שהוא "צופה" בבלוג שלי, יכול להיות "שחקן" מעורב מאוד במקום אחר...
  • מישהו אחר, שלפני זה עשה איתי עבודה אינטנסיבית, יכול להרגיש שעכשיו צריך זמן "לעכל את השינויים"...
  • ומישהו שלישי פתאום יכול "להידלק" מאיזה רעיון שעשה לו קליק ולהחליט "לעלות למגרש"...
בקיצור, שני התפקידים הם חשובים ולגיטימיים, אבל הבעיה היא שעד היום התיחסתי לשתי הקבוצות בצורה זהה...

וזה הפך את הבלוג ללא אפקטיבי:
  • "הצופים" אולי הרגישו "מוצפים" מדי - הן מבחינת תדירות המיילים וכמות המידע, הן מבחינת "רף ציפיות" גבוה לגבי היישום של המידע הזה.
  • מצד שני, חלק מ"שחקנים" התלוננו שחסר להם "תאכלס", שרוצים פחות תיאוריות ו"פילוסופיה" ויותר דברים קונקרטיים שאפשר ליישם באופן מיידי.
אז, דבר ראשון, הייתי רוצה להתנצל בפני כל הקוראים על "טשטוש הגבולות" הזה..

דבר שני, החלטתי שהגיע הזמן לעשות חלוקה ברורה...


בימים הקרובים אני עומד להעלות לאוויר בלוג חדש ל"שחקנים" שבינכם. הבלוג החדש יהיה פתוח אך ורק לקוראים מורשים, שעברו "מבחן רצינות" קטן הבודק את רמת המחויבות והמוכנות להשקיע בתהליך...

כמובן אמשיך לכתוב גם בבלוג הזה, אבל אוריד את התדירות של הפוסטים ואהפוך אותם לפחות "תובעניים"..

הפרטים בקרוב...




יום שלישי, 1 בפברואר 2011

על תרבות ה"וואו!!!" והסוד האמיתי מאחורי חוק 20/80

אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי בבלוג הזה היה על החוק 20/80 האומר שבכל תחום 20% מהאנשים מייצרים 80% מן התוצאות (ובהרבה מקרים זה 5% שמייצרים 95%, או אפילו 1% שמייצר 99% מן התוצאות).

עכשיו, אני בטוח שרבים מכם שמעו כבר על החוק הזה, אבל האם שאלתם את עצמכם פעם

מה גורם לאותם TOP 20% (או TOP 5% אם TOP 1%) להיות כל כך אפקטיביים ולהשיג תוצאות כל כך מרשימות?


התשובה לשאלה הזאת הגיעה אליי באופן לא צפוי במכתב מאחת התלמידות בקורס M-Focusing הוירטואלי:

אני חייבת לומר לך בכנות שאחרי המפגש הראשון לא תרגלתי מספיק, יצא לי פעמיים לעבוד על זה, אפילו רשמתי והרגשתי שיש מצב שזה עובד, היו גם תחושות ברמה הפיזית, סוג של סחרחורת בכמה לחיצות.
אבל משום מה לא מרגיש לי נכון להמשיך לתרגל את השיטה... לא ממש מתחברת לזה בנתיים. ואיכשהו תמיד לא חסר תירוצים כדי שלא יהיה זמן לתרגל. 

אני מאוד מודה לך על התעניינות במצבי! לא מובן מאילו:) יחד עם זאת, כאילו מרגיש לא מרגש מספיק. זאת ההגדרה יותר מדויקת.
איך להתקדם מכאן, אם בכלל אני לא יודעת עדיין.

ברגע שקראתי את המייל זה, הרגשתי שעליתי כאן על משהו ממש קריטי...

נזכרתי במחקר מרתק של פרופ' אנדרס אריקסון מאוניברסיטת פלורידה שניסה להבין מה מבדיל בין מצוינות לבין בינוניות...

במגוון תחומים אותם חקר במהלך 20 השנים אחרונות - מוזיקה, ספורט, מדע, אמנות - הוא הגיעה לאותה מסקנה מפתיעה:

הגורם המכריע שאחראי על מצוינות אינו קשור לתורשה, סביבה, מזל, אלא לדבר היחיד שנמצא בשליטה הישירה שלנו:

למספר השעות שבן אדם משקיע בתרגול!


כלל אצבע אוניברסלי שאריקסון גילה הוא "כלל 10,000 שעות" שמגדיר היקף של תרגול ממוקד שנדרש, כדי להשיג מצוינות בתחום שלך.

10,000 שעות...


למישהו זה נשמע "מרגש"?

בין 10 ל-20 שנים של תרגול ממוקד של שעתיים עד ארבע ביום...

כל זה - בשביל להיות "מאסטר" בתחום מוגבל יחסית של ציור, מוזיקה, ספרות, עסקים...

אז כמה זמן אנו צריכים לתרגל, כדי להפוך למאסטרים של חיינו?


נ.ב. ברור לי לגמרי שהרעיון הזה הוא לא ממש "סקסי" וכנראה לא צפויים לו אוהדים רבים ב"תרבות הוואו" שבה אנו חיים, בחברה בה שולטת הטלוויזיה וכל 30 שניות משהו צריך ל"רגש" את הקהל...

 נו שוין, אף פעם לא חיפשתי לעצמי חיים קלים :-)