בין אהבה לשום-דבר, או למה התכוון המשורר?

שבוע שעבר שלחתי ציטוט מדהים מספרו של שרי ניסרגדטה "I am THAT":

"When I look inside and see that I’m nothing, that’s wisdom.
When I look outside and see that I’m everything, that’s love.
And between these two, my life turns.”

כשאני מסתכל פנימה ורואה שאינני דבר - זוהי חוכמה.
כשאני מסתכל החוצה ורואה שאני הכול - זוהי אהבה.
ובין שני אלה זורמים חיי.

לשמחתי, המשפט הזה עורר הרבה שאלות, לכן החלטתי לכתוב על "הצד המזרחי שלי" - ההשפעות של זן-בודהיזם ואדויטה-וודנטה על השקפת העולם שלי.

אם אצטרך לבחור מורה אחד מהאסכולות הללו שהוא משמעותי ביותר בשבילי באופן אישי, ללא ספק זה יהיה Adyashanti.

ל-Adya (כמו שתלמידיו קוראים לו בחיבה) יש כישרון מדהים להפוך את הנושאים הכי מופשטים למשהו חי ונגיש. הוא מסוגל לדבר על הארה וחירות באותה טבעיות כמו אנשים אחרים מדברים על האוטו שלהם או חופשה אחרונה בתורכיה.

כשאני מקשיב לו, אני נזכר שהאמת נמצאת ממש קרוב, צריך רק להושיט יד, לשאול את השאלה הנכונה ופשוט להישאר שם - במרחב השאלה - ולאפשר לאמת להראות את עצמה.

את הציטוט הנ"ל שמעתי מ-Adya ועבורי הוא מסכם את כל התורה כולה.

הרוחניות האמיתית בעיני היא מוכנות לראות את האמת של חיינו "נקי", ללא דעות קדומות, מבלי להישען על הקביים של "אני יודע", אלא מתוך הסתכלות כנה על החוויה כמו שהיא.

הרי אם תבדקו את זה, אם תשאלו את עצמכם את השאלה "מאיפה אני יודע זאת?", התשובה לרוב תהיה "ממישהו אחר". אבל מאיפה הם - אותם אנשים שהעבירו לנו את ה"עובדה" הזאת - מאיפה הם יודעים זאת?

הםםם, זה כבר מתחיל להיות מעניין...

ואם נמשיך את החקירה הזאת ונתמקד בשאלת השאלות "מה אני?", מהר מאוד נגלה שבעצם אין שם כלום - כל דבר שאנחנו תופסים בתודעה שלנו - זה לא אנחנו. כל התיאוריות, כל המחשבות, כל הפרשנויות שלנו -

אנחנו תמיד שונים ממה שאנחנו מסתכלים עליו.

בעצם אנחנו לא "דבר", ובמובן הזה אנחנו "כלום" (no-thing - "שום דבר"), אבל זה לא סתם כלום ריק, אלא כלום שממנו נולדים כל הדברים, המסך עליו המציאות מציירת את עצמה. כלומר המיתוס הראשון עליו מדברים ניסרגדטה ו-Adya הוא מיתוס קיום "האני", בתור משהו קבוע ולא משתנה.

המיתוס השני הוא מיתוס הנפרדות, כלומר האמונה שבין "אני" ו"כל השאר" עובר גבול ברור. גם כאן, אם נערוך בדיקה קצרה ופשוטה נגלה שאין שום גבול. פשוט תשאלו את עצמכם "איפה הוא, הגבול הזה?" ותראו מה תגלו.

וכאן מתעוררת השאלה המתבקשת:

אם שני המיתוסים האלה הם חסרי בסיס עד כדי כך, שבדיקה פשוטה שזה עתה ערכנו מפריכה אותם בקלות, אז למה אנחנו ממשיכים להאמין בהם?

למה אנחנו ממשיכים להתנהל כאילו אנחנו "אניים" קבועים ונפרדים זה מזה?

הרי זה פשוט לא הגיוני, נכון? :-)

אה, אילו רק הינו ייצורים הגיוניים...

אבל כמו שכבר כתבתי רבות בבלוג הזה, לטוב ולרע אנחנו לא יצורים הגיוניים...

וזאת הסיבה למה תהליכים מנטליים, רגשיים ואנרגטיים רבים מתנהלים בנו לפי חוקים משל עצמם שאין להם ולו קשר קלוש להיגיון. ואם אנחנו מחפשים דרך להשתחרר מה"באגים" של התודעה, עלינו למצוא דרכים אחרות לעשות זאת.

אני באופן אישי אוהב שיטות פשוטות וישירות ולכן אני כל כך מתחבר ל-Adya. זאת גם הסיבה שאני מעביר סדנאות ריברסינג, כי הוא נותן כלי מאוד פשוט ואפקטיבי לנקות את "הזבל האנרגטי" שלנו מבלי לערב את המודעות, כלי שמעיר לנו בפשטות ובבהירות כשאנחנו מנסים "לעצור את העולם", לבנות קירות ביננו לבין בחוויה, כלי שעוזר לשחרר את אשליית השליטה ולהתחיל לחוות את שני הקטבים עליהם מדבר ניסגדטה - הלא-דבר והאהבה שאנחנו.

אז למי שעדיין לא יצא לו לחוות את התהליך המדהים הזה (וגם לאלה שכן) - ביום חמישי הבא, ה-23 ליולי אני מקיים סשן של ריברסינג בתל-אביב - לפרטים לחצו כאן.

ודרך אגב, אם יהיו לכם שאלות נוספות על הנושא הזה, אתם מוזמנים לכתוב אותן כאן בבלוג, כדי שגם קוראים אחרים יוכלו להינות מהתשובות.