את יום שישי האחרון ביליתי בחדר מיון...
זה התחיל עוד לפני שבוע בנפיחות מעצבנת בעין שמאל שלא ייחסתי לה יותר מדי חשיבות -"נו, בטח תופעת לוואי מוזרה של מכת השפעת שספגנו בשבועות האחרונים. בטח זה יעבור לי תוך יום-יומיים"...
רק מה, עבר יום ועוד יום ועוד יום, והמצב רק הלך והחמיר, וכך מצאתי את עצמי ביום שישי על הבוקר עם נפיחות בכל בחלק השמאלי של הפנים בחדר מיון בבית חולים כרמל...
עכשיו, כל מי שיצא לו פעם להגיע למקום כזה, יודע מה המחשבה העיקרית שמסתובבת לך בראש מהרגע שאתה מגיע לשם:
"מתי אני כבר יוצא מכאן?"
מחלקת מיון זה לא מסוג המקומות שאתה רוצה לשהות בו - אתה עובר בו בדרך ל-...
במקרה הטוב - בדרך חזרה הביתה...
במקרה הפחות טוב - בדרך לאשפוז, אבל באיזשהו מקום גם האשפוז מרגיש איכשהו יותר נוח, אתה מרגיש "הנה, הגעתי", יצאת מחוסר הוודאות של "מה יהיה?", עזבת את "אזור המעבר"...
אז אתם יכולים לדמיין לעצמכם כמה "נהניתי" לבלות את רוב רובו של יום שישי - מ-10 בבוקר ועד 5 בערב - בתוך אותו "אזור המעבר"...
עכשיו, הקטע המעניין בכל הסיטואציה הזאת, היא שאחרי שנים של תרגול והתבוננות עצמית, גם כשאני מוצא את עצמי בתוך ים של עצבים, תמיד נשאר בי איזה חלק שמסתכל על הקרקס הפנימי הזה במעין גיחוך מסוקרן, כאילו אומר:
הממם, מעניין... דווקא נחמד שזה קורה לך...
שלא תחשוב שאתה כבר מעבר לשטויות הללו...
אחת הסיטואציות הכי מאירות עיניים - טוב, אולי רק עין ימין, כי עין שמאל הייתה די סגורה :-) - קרתה לקראת סוף היום המפרך הזה, אחרי סדרה של המתנות אינסופיות בתור, של בדיקות, צילומים, ושוב המתנות אינסופיות...
הרי מה רציתי יותר מכול באותו אזור של חוסר וודאות?
רציתי שמישהו כבר יגיד "טוב, אנחנו יודעים מה יש לך" או "מה אתה מבלבל את המוח, אין לך כלום, לך הביתה". חיפשתי את מה שגשטלטיסטים קוראים לו closure - "סגירה", "סיום" - שמישהו כבר ישים את הנקודה בסוף המשפט הארוך הזה.
אבל מה לעשות, קורה שגם ה"מומחים" לא יודעים - וטוב שהם גם לפעמים משכילים להודות בזה - וזה מה שקרה לי.
הרופאים שבדקו אותי לא ממש הבינו מה יש לי...
וליתר ביטחון הזמינו רופאת עיניים בכירה שתבדוק אותי...
ואמרו לי "חכה עוד קצת, היא צריכה להגיע עוד מעט"...
וכשאחרי שעה היא עדיין לא הגיעה, התחלתי להיות קצת חסר סובלנות...
וכששאלתי "פשוט תגידו לי מתי היא צריכה להגיע, שלפחות אדע כמה עוד אני צריך לחכות" (שתהיה לפחות אשליה של וודאות, אתם יודעים :-) ) - הם פשוט משכו בכתפיים "רופאה בכירה, אתה יודע, אנחנו לא ממש יודעים להגיד מתי היא תהיה כאן..."
וכמובן, האגו שלי מאוד לא אהב את "חוסר התייחסות" הזה - "הרופאים הללו, מה הם חושבים לעצמם, שמטופלים הם אנשים סוג ב'..."
ואחרי עוד איזו שעה וחצי התחלתי כבר ממש לכעוס וניגשתי לרופאה לברר מה קורה לכל הרוחות...
ואז היא אמרה לי משהו ממש לא צפוי:
"שמע, היא בדיוק התקשרה עכשיו להתנצל... היא תקועה באיזה פקק בעיר התחתית, אבל היא בדרך אליך..."
ופתאום הכול השתנה...
פתאום הבנתי שהדרך שבה פירשתי את הסיטאציה, ה"סיפור" שיצרתי לעצמי היו ממש לא רלוונטיים, שהרופאה הזאת בכלל לא הייתה אמורה לעבוד ביום שישי והיא פשוט עזבה הכול ונסעה לבית חולים במיוחד כדי לבדוק אותי...
עכשיו האגו שלי שתק, נבוך...
נ.ב. למי שהסקרנות אוכלת אותו ורוצה לדעת מה היה לי - התשובה הייתה די אירונית - "תהליך דלקתי
אידיאופטי" - זה מה שרופאה הבכירה רשמה בסופו של דבר בטופס השחרור שלי - גם למומחים לא תמיד יש תשובות במצבי חוסר וודאות... החדשות הטובות הן שעכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב - ספק בגלל תרופות שקיבלתי, ספק בגלל שסוף-סוף נתתי לגוף שלי את תשומת הלב שהגיעה לו...
נ.נ.ב. אני יודע שהבטחתי בלוג חדש, אבל בגלל הטלטלה של השבועות האחרונים התוכניות קצת השתנו - את השקת הבלוג החדש החלטתי לדחות לאחרי פסח, אבל אני יכול להגיד בוודאות ששווה לכם לחכות לו - צפוי לנו שם תהליך חדשני ומרתק...
מה שאני כן מתכנן לעשות במהלך התקופה הקרובה זה שני קורסים וירטואליים חדשים:
- אחד על שימוש בשיטת M-Focusing לעבודה על אמונות מגבילות שיפתח ב-13 למרץ
- והשני - אינטנסיב "עושים סדר בחיים" - שיתקיים במשך שבועיים בין 3 ל-16 לאפריל - משהו שאני מתכנן כבר זמן מה וחשבתי שהתקופה לפני פסח זה הזמן האידיאלי לתהליך הזה.
את כל הפרטים על שתי הסדנאות אני מבטיח לשלוח ביום-יומיים הקרובים, אז תישארו עם יד על הדופק...
) ש"כאן עובר הקו האדום של אבא", הרגשתי כאילו היא מתגרה בי, עד שיום אחד זה פתאום נחת עליי.
