הברבור השחור – המרדף אחרי "הצל" וסוד המושלמות

"הרגשתי את זה, מושלם. זה היה מושלם" –לוחשת נינה, הגיבורה של נטלי פורטמן...

אני ואשתי יושבים בבית הקולנוע, רואים-לא-רואים את המסך עם כתוביות הסיום ולוקחים ביחד נשימה עמוקה...

"הרגשתי את זה, מושלם. זה היה מושלם" – אומר אני לעצמי...

"מושלם" – זה לא מילה שבאה לי בקלות...

הפרפקציוניסט שבי כמעט תמיד מוצא איזה פגם קטן, איזו חצי-אמת, איזו התחכמות-יתר...

אבל הפעם הוא לא מוציא מילה...

We all know the story. Virginal girl, pure and sweet, trapped in the body of a swan. She desires freedom, but only true love can break the spell. Her wish is nearly granted in the form of a prince. But before he can declare his love, her lustful twin, the Black Swan, tricks and seduces him. Devastated the White Swan leaps off a cliff, killing herself and in death finds freedom...

אומר הכוריאוגרף תומס לירוי בתחילת הסרט – ובדיעבד אני מבין שהוא מדבר אליי, במעין הזהרה סמויה:

Done to death I know, but not like this. We strip it down, make it visceral and real.

וזה לא סתם הבטחה – הסרט תופס אותך בבטן ולא משחרר עד אותו רגע הסיום המושלם...

Perfection is not just about control. It's also about letting go. Surprise yourself so you can surprise the audience. Transcendence! Very few have it in them.

מתריס תומס – האלטר-אגו של במאי דארן ארנובסקי - בנינה (ובנו) ושולח אותנו לרכבת הרים שבה נינה בורחת מ-/רודפת אחרי "הברבור השחור" שבה - וגם אני יחד איתה תוהה אם עצמי:

"האם יש בי את זה?"

עד אותו רגע-לפני–הקסם-הגדול שבו נינה אומרת לתומס בנימה מפתיעה של הברור-מאליו:

I’m here, Thomas.

I’m doing it

ומשחררת את הברבור השחור...