בגיל 18 הגעתי "במקרה" לקורס וויפאסנה...
כן, כן, אותה "סדנת השתיקה" המפורסמת...
10 ימים שהיו אולי הכי מאתגרים בחיי, 10 ימים ללא "הצעצועים" הרגילים שיסיחו את הדעת מן המפגש הבלתי אפשרי עם עצמי, עם מה שאקהרט טולה קורא לו "גוף הכאב"...
ועד כמה שזה אולי ישמע בומבסטי - יצאתי משם בן אדם אחר, עם פרספקטיבה שונה לגמרי על עצמי ועל האנשים מסביבי...
אבל אתם יודעים מה היה הדבר הכי מפתיע, אחרי שחזרתי?
לא הצלחתי להתמיד בתרגול הנפלא הזה...
ולא משנה עד כמה היה ברור ההבדל בין אותם ימים שעשיתי מדיטציה בבוקר לבין אותם ימים ש"דילגתי" עליה...
ולא משנה אילו חוויות מרתקות עברתי בקורסים הנוספים שעשיתי ועם אילו תובנות מדהימות הייתי יוצא משם...
שוב ושוב, שבוע-שבועיים-חודש אחרי הקורס הייתי מוצא את עצמי "משתמט" ובהדרגה מזניח את תרגול המדיטציה...
כמובן, לא יכולתי להתעלם מן המצב הפרדוקסלי הזה (שהפך גם לקצת מביך עבורי, כשהתחלתי לעסוק באימון אישי) וניסיתי להבין את הגורמים להתנהגות התמוהה הזאת...
במשך שנים הצלחתי לזהות שתי סיבות עיקריות:
- הראשונה הייתה קשורה לתרגול עצמו - מדיטציית וויפאסנה הרגישה כמשהו די נפרד משאר החיים שלי - מעין מרחב "נזירי" בעל ערכים והתכוונות שונה מאוד מה"חיים האמיתיים".
והפער הזה היה אולי הגורם העיקרי שהוביל אותי לפיתוחה של שיטת M-Focusing - מתוך חיפוש אחרי תרגול אישי שיהיה חלק אינטגרלי מן החיים שלי...
אחד הדברים החשובים שקיבלתי מן התרגול החדש היה זרקור חזק על "המחשבות האוטומטיות" שהיו רצות אצלי בראש - אותו "רקע מחשבתי" שצבע באופן חצי-לא-מודע את כל החוויה היומיומית שלנו.
- ועם הזמן הצלחת לזהות את הסיבה השניה - "אמונה מגבילה" קריטית שמנעה ממני לתרגל באופן עקבי - תפסתי את עצמי חושב מחשבות בסגנון:
"אתה מתפנק ומבזבז את הזמן שלך על שטויות במקום להתעסק בדברים דחופים דורשים את תשומת הלב שלך"
מהר מאוד גם הבנתי שלא מדובר באמונה מגבילה אישית שלי, אלא במעין "סדנדרט מחשבתי" שטבוע עמוק מאוד בתת-המודע הקולקטיבי שלנו.
בחברה שלנו שהאידיאל שלה זה ה-self made man, עם הדגש המתבקש על making/doing - "העשייה" - על חשבון ה-being - "ההוויה", באופן טבעי אנו מרגישים אשמה מסוימת לעשות משהו שאולי אין לו תועלת מיידית ו"אובייקטיבית" מעבר ל"פשוט להיות"...
1 comments:
קלטת בול את העניין! תודה! אלולא אתה לא הייתי מגיע לזה!