המורים שלי - יוסף ברודסקי

היום אני רוצה לקחת את הסדרה הזאת לכיוון די שונה ולתת במה ליוסף ברודסקי - משורר יהודי-רוסי-אמריקאי, חתן פרס נובל לספרות, אחד מענקי השירה של המאה ה-20.

איך בכלל הגיע לכאן משורר?

האמת, אני חושב שברודסקי היה אחד הכוחות המעצבים המשמעותיים ביותר בחיים שלי - לפני שנים, כשהזהות הנוחה אך לא רלוונטית שהייתי רגיל ללבוש פתאום התחילה להיסדק, הקול שלו היה דומה ללגימת מים חיים, כל כך שונה, כל כך עוצמתי, כל כך אותנטי...

אז כמו עם כל המורים שלי - אני פשוט אתן לו לדבר בעצמו:

אם אמנות טומנת בחובה איזשהו שיעור (קודם כל עבור האמן עצמו), אזי זה השיעור על הייחוד של הקיום האנושי.

בהיותה הצורה העתיקה – והמפורשת ביותר – של יזמות, האמנות מעודדת באדם - מרצון או שלא מרצון - את תחושת האינדיבידואליות, הייחוד, הנפרדות – והופכת אותו מחיה חברתית לאישיות.

אפשר לחלוק הרבה דברים – לחם, מיטה, אמונות, מאהבת – אך לא שיר של, נגיד, ריינר מריה רילקה. יצירות אמנות, במיוחד ספרותיות ובפרט השירה, פונות אל האדם פנים אל פנים, מדברות איתו ישירות, ללא מתווכים.

זאת הסיבה למה אמנות בכלל, ספרות במיוחד והשירה בפרט, לעולם לא נתחבבו על ידי קנאים של טובת הכלל, שליטי ההמון, מבשרי ההכרח ההיסטורי. הרי במקום בו אמנות עשתה את צעדיה, במקום בו הוקרא שיר, במקום ההסכמה הצפויה ותמימות הדעים הם מגלים ריבוי קולות, במקום מוכנות עיוורת לפעולה הם פוגשים התעלמות ובוז. במילים אחרות, אל תוך האפסים הקטנים עליהם הקנאים של טובת הכלל ושליטי ההמון היו רוצים להפעיל את כוחם, האמנות מכניסה "נקודה, נקודה ופסיק עם מינוס", אשר הופכים כל אפס לפרצוף - לא תמיד סימפטי, אך בכל זאת אנושי.

המשורר הגדול ברטינסקי, בדוברו על המוזה של, תיאר אותה כבעלת "הבעת פנים ייחודית". המשמעות של הקיום האינדיבידואלי נעוצה ככל הראה בבהשגת אותה הבעת פנים יחודית, כי אנחנו ערוכים לייחודיות הזאת כמעט ברמה הגנטית.

בין אם בן אדם הוא סופר או קורא, משימתו היא לחיות את חייו הוא, ולא חיים שנכפו עליו או הוכתבו לו מבחוץ – גם אם למראית עין אלה חיים אצילים.

הרי לכל אחד מאיתנו יש רק חיים יחידים, ואנחנו יודעים היטב איך כיצד זה נגמר. וכמה חבל יהיה לבזבז את ההזדמנות היחידה הזאת בחזרות על חיצוניות של מישהו אחר, על חוויות של מישהו אחר, על טאוטולוגיה נדושה – חבל עוד יותר לאור העובדה שאותם מבשרי ההכרח ההיסטורי, אשר קוראים לבן אדם להסכים לנדישות הזאת – הם הרי לא ישכבו יחד איתו בארון הקבורה וגם לא יגידו תודה...

מתוך נאום קבלת פרס נובל, 1987