תובנות של "פליט דניה"

אתמול בערב חזרנו הביתה - "פליטי דניה", כמו קראנו לעצמנו בצחוק... היום בבוקר כשישבתי וניסית לעשות קצת סדר בבלגן של שלושת הימים האחרונים, הבנתי שבאופן פרדוקסלי כל החוויה הזאת הייתה חתיכת שיעור בשבילי. את השיעור הראשון - אולי החשוב ביותר - קיבלתי עוד ביום חמישי...

עשינו גיחה קצרה לבית שלנו "עם הנוף אל השרפה" לראות מה המצב ולקחת כמה דברים "למקרה ש..."

הסתובבתי בבית וגיליתי שאני לא ממש יודע מה לקחת. כמעט כל דבר שראיתי - חשבתי  עליו: "טוב, אני לא ממש חייב את זה..."

זה היה חתיכת גילוי:

אני לא חייב את כל הדברים הללו...

דבר נוסף - וקצת עצוב - שגיליתי הייתה הקלות שבה אני נופל לאשליית ה-"אני יודע".

היה לי קל לגחך על הטוקבקיסטים "יודעי-כל", על השדרנים הצדקניים, אפילו על אחותי שצעקה על מטוסי הכיבוי שעברו לידנו - "למה אתם שופכים מים שם? הרי השרפה היא ליד!"...

"ככה לא בונים חומה!"   - צחקתי עליה, אבל באותו הרגע ידעתי שגם אני  נופל לאותה המלכודת...

כשלראשונה אחרי שנים נכנסתי לאתרי החדשות והתחיל שהתבהר לי  - כך חשבתי :-)  -  גודל המחדל, מצאתי את עצמי מתפתה שוב-ושוב ל"חכמת הבדיעבד"...

"הכתובת הייתה על הקיר...

 מישהו צריך לשלם על זה...

 מי הגאון ש...? "

מודה באשמה -  המחשבות הללו כל הזמן הסתובבו בראשי במהלך כל הימים הללו...

גם אני - כמו הרוב - חיפשתי הסבר פשוט...

המוח שלי ניסה לברוח מחוסר הוודאות ומן העמימות של מצב ולפרש, להסביר, לעשות קצת סדר (או לפחות אשליה של סדר).

ולא היה שום הבדל מהותי בין הפרשנויות שלי לבין "ההברקה" של הרב עובדיה - שנינו חיפשנו משהו שייצוק משמעות לתוך סיטואציה חסרת-המשמעות הזאת.

שנינו צעקנו - כל אחד בדרכו שלו:

"ככה לא בונים חומה!"

ולא נעים להודות  - זה היה מקום ממנו רצתי והצטרפתי ליוזמת "שתילה מחדש בכרמל" שקמה לה בפייסבוק - וגם כאן היה שיעור בשבילי, כשיום אחרי נוכחתי לדעת בפעם המי-יודע-כמה שהטבע הרבה יותר חכם מאיתנו. (בסוף אימצתי את העצה של עננה ופשוט תרמתי לקק"ל -אם גם אתם רוצים לעזור לשיקום הכרמל, אני ממליץ להיכנס עכשיו לדף המיוחד באתר קק"ל)

בקיצור למדתי על עצמי המון בסוף השבוע הארוך הזה...

אז איפה זה משאיר אותי?

קצת יותר חופשי,  קצת יותר מעורב, קצת יותר צנוע...

מקווה שזה גם יחזיק מעמד לאורך זמן :-)