אהבתי את התגובות שקיבלתי להודעה על שינוי השם של הבלוג...
הרבה שאלות, הרבה תהיות...
"לא ברור" ... "מסורבל" ... "מגביל" ... "לא מדויק"...
ומי שכבר קצת מכיר אותי בטח לא יופתע לגלות שלדעתי "כל התגובות נכונות"...
הרי הן משקפות את הפרספקטיבה האישית של הקוראים, בתור שכאלה - הן נכונות בהגדרה!
וזה מביא אותי לנושא שמזמן רציתי לכתוב עליו, אבל איכשהו תמיד נמנעתי - הייתי אומר לעצמי "זה מופשט מדי, אנשים לא יבינו..."
איזו יהירות מצידי!
רציתי לדבר על מה שבעיניי הוא לב לבו של תהליך טרנספורמציה...
ההבחנה המרכזית שמבדילה בין אימון טרנספורמטיבי לבין הרבה מאוד שיטות "העידן החדש", "חשיבה חיובית" וחבריהם...
אני מדבר על ההבדל בין תוכן והקשר...
התוכן מתייחס לשאלת ה"מה?" - לנסיבות של החיים שלנו ולתפיסות שלנו לגביהן. זאת הקופסה שבתוכה פועלות רוב הגישות של התפתחות האישית - בין אם הן עובדות ברמה "השטחית" של התפיסה המודעת או שמתימרות "לחפור עמוק" ולהגיע לתכנים של תת-המודע...אפשר לדמות את כולן למשחק ה"לגו" - "בואו נוציא את הפיסה הזאת, נחליף אותה בפיסה אחרת, נפרק את הגשר ונבנה במקומו סירת מפרשים..."
כמובן שיש בזה תועלת, ולא מעט אנשים יכולים להעיד שחייהם השתפרו כתוצאה מהשתתפות במשחק הזה...
אבל יש גבול למה שאפשר לעשות עם חתיכות "לגו"... זאת בדיוק הסיבה שאנחנו פוגשים לא מעט אנשים שקראו הרבה ספרים, הלכו להרבה סדנאות, ניסו באמת בתמים ליצור שינוי מהותי בחייהם, אבל משום מה זה לא ממש קרה...
וכאן מגיע הנושא של ההקשר או Frame ("מסגרת"), כמו שאנו קוראים לזה בשיטת NLP...
ההקשר מתייחס למרחב שבו אנחנו פועלים...
במקום לשאול "איך לבנות מגדל לגו יפה יותר", השאלות כאן הן
- באיזה משחק אנחנו משחקים בכלל?
- מהם הכללים - בין אם מוצהרים או לא מוצהרים - של המשחק?
- ולמה בחרנו לשחק דווקא במשחק הזה?
השאלה האחרונה היא קריטית, כי, להבדיל מלגו, בחיים ה"אמיתיים", אנחנו תמיד יכולים לשנות את כללי המשחק ...
כדי שזה לא יישאר מופשט ותיאורטי, בוא נראה דוגמה:
מישהו מגיע לפסיכולוג ומספר על היחסים הטעונים שיש לו עם אמא שלו (מקרה נדיר, אני יודע :-) )
הפסיכולוג שעוסק בתוכן ירצה באופן טבעי לדלות ממנו פרטים, לחפש תכנים "מודחקים", הוא ינסה להבין את הסיבות למצב ואולי יציע איזה תהליך של "חוויה מתקנת"...
מצד שני אם במקום התוכן נתרכז בהקשר, לא נרצה בכלל להתרכז ב"סיפור" אלא בדרך שהאדם יוצר את הסיפור הזה...
לא "מה קרה לפני 20-30-40-50 שנה?", אלא "מה אתה מספר לעצמך כאן ועכשיו?"
ואיך הסיפור הזה משפיע על האינטראקציה שלך עם אנשים מסביבך...
וכאן חשוב לי להדגיש שאין סיפורים נכונים או לא נכונים...
כל סיפור הוא חלקי, הוא פרספקטיבה מסוימת על מה שקרה, מעין זרקור שמאיר חלק קטן מהמציאות ומשאיר את השאר מחוץ לתמונה...
אבל ברגע שהתחלנו להאמין לסיפור, הוא הופך להיות ההקשר של היותנו בעולם. אפשר לדמות את זה לבן אדם ששם משקפיים שחורים ומתלונן שעולם זה מקום חשוך. לכן כשאנו מתרכזים בהקשר במקום התוכן, נתחיל לבדוק מהו צבע המשקפיים שלנו...
הרי אם מישהו אומר לעצמו "הורים שלי לא באמת אהבו אותי", החוויה שלו היום היא פונקציה של הסיפור הזה, בלי שום קשר למה שקרה שם באמת...
וכשמישהו כותב "החיים אינם פשוטים" - האמונה הזאת יוצרת הקשר לחייו, כי ה-Mind שלו יסנן החוצה את כל אותן החוויות בהן זה היה פשוט וישאיר באור הזרקורים רק את הקשיים...
וכשמישהו חושב ש"בלתי מובן" זה מגביל, הוא בעצם חושף מסגרת חשיבה שבה "חייבים להבין כל דבר" או, אם נחפור עמוק יותר, "אם לא אבין משהו, אאבד שליטה של החיים שלי"...
שוב, סוגיית ה"נכון/לא נכון" אינה רלוונטית כאן - כל אלה הן פרספקטיבות אפשריות...
השאלה האמיתית היא איך הן משפיעות על חיינו ברגע שאנחנו מתחילים לחשוב עליהן כעל "כל האמת" ושוכחים שאנחנו בעצם אלה שיצרו אותן...
נ.ב. הנושא הזה הוא גדול מדי בשביל לדחוס אותו לפוסט אחד, ולכן עוד אמשיך לכתוב עליו בפוסטים הבאים. אשמח מאוד אם תעזרו לי בתהליך הזה ותכתבו בתגובות איפה זה פוגש אתכם, אילו דברים היו לא ברורים, מה יצר התנגדות - אני בטוח שהפידבק שלכם יעזור לי לנסח את הדברים בצורה הכי אפקטיבית, כדי שכולנו נוכל להפיק מן הדיאלוג הזה את המקסימום...
10 comments:
לדעתי מה שכתבת כאן , זה קצת כמו שהיו אומרים לי באשרם "זה שלך" (its yours) על כל הערה שהייתי מעיר למישהו. אנשים הגיבו לפוסט שלך כי הם מעריכים אותך. לכן, לדעתי, אם אתה בא ואומר לאלו שהגיבו אליך, שהתגובות שלהם מעידות על התפיסה שלהם וכו', פעם הבאה הם לא ירצו להגיב....
שלום מארק,
הנושא עליו דיברת מדבר אליי ברמה היום יומית, אני מודע לכך לא מעט זמן מהיום שאני מספר לעצמי ולאחרים סיפור באותו הזמן שאני מודע לכך זה נהיה קל יותר אני לא נצמד לסיפור שלי, ירצו יאהבו לא ירצו לא יאהבו גם זה בסדר, לעיתים אני מרגיש האחזות קשה להתרה בסיפור, בייחוד כשאני נתקל ברצף ארועים ואני מנסה לשלוט במה שקורה אני חש במתח שמפסיק רק עם שחרור מהסיפור.
נדמה לי שחיים מאושרים ומלאי סיפוק יכולים להתקיים כתוצר לוואי של עיסוק בנחת בהתרת סיפורים
מייד עם התהוותם, עד כה שמתי לב שכל תחושה שלילית וחיובית היא לא אמיתית ונובעת מסיפור שכשהוא מתפוגג התחושה מתפוגגת ומה שנשאר זה ריק קיומי דממה מלאת אושר, כל עוד אין בתוכי מי שינסה להבין מה זה הדבר הנפלא הזה זה נמשך ברגע שיש נסיון להבין זה נעלם, זכורים לי רגעים של נסיון נואש לתפוס מה זה אבל זה רק גורם לצרות, הבנתי שהנסיון להבין נובע מהרצון שלי להסביר לעצמי ולאחרים מה זה.
דבר נוסף שנתקלתי בו והוא שכאשר אני מנסה להתחבר לדמיון יצירתי חיובי אני חש שזה לא אמיתי בדיוק כמו סיפורים שליליים אוטומטיים שרצים בראש אבל לפחות כאן זה מבחירה מודעת.
המשך יום נעים,
יובל
עמית, קודם כל תודה ענקית על הפידבק שלך - אם הבנתי נכון נוצר לך רושם שאני לא באמת מקשיב לתגובות של אנשים...
אם זה אכן הרושם שנוצר, זה אומר לי שאני לבחון טוב-טוב את התקשורת שלי, את הדרך שבה התייחתי לתגובות.
המטרה של הבלוג הזה הוא ליצור דיאלוג ביני לבין הקוראים, ובשביל זה עליי להיות פתוח באמת לשמוע את מה שאנשים כותבים לי...
כל זה לא מבטל בכמובן את החשיבות הגדולה שאני מייח למודעות להקשר האישי שכל אחד מאיתנו מביא...
בעיניי המשפט "זה שלך" לא מקטין את הערך של הפרספקטיבה של מישהו אחר - "שלך" אינו שווה פחות מ"שלי" בהקשר הזה... הסיפור שלי לא עדיף על יפור של מישהו אחר, במיוחד עם כולנו נזכור שזה רק סיפור, רק פרספקטיבה, עוד היבט של מציאות...
תודה על התגובה, יישר כוח
עמית
עצם העובדה שאתה מיחס חשיבות כל כך גדולה לכותרת מצביעה על כך שעברת איזה שהוא תהליך של התבשלות ארוך והכותרת היא בעצם רק חוד החנית של משהו שמבקש להתפרץ ממך.והנה הילד נולד ואתה אומר מה אתם אומרים?
אך אם הייתה משתף אותנו בכל התהליך הארוך שעברת עד כאן, קצת יותר אמיתיות עם עצמך ואתנו הייתה מקבל תגובות אחרות.
ומי אמר שצריך להבין הכל
ומה עם להישאר במקום של - לא לדעת לא להבין
לתת למילים לחלחל לתודעה ומה שצריך לעלות -יעלה.
כשאתה חושב שאתה מבין -זאת לא תבנית מגבילה חדשה?
יהודית
יהודית, אני מסכים איתך לגמרי שאשליית ההבנה היא מחסום מרכזי בתהליך הטרנספורמציה - והשם החדש אכן בא לבטא את הפרספקטיבה הזאת...
לגבי השיתוף - בפוסטים האחרונים אני מחפש דרך בהירה לבטא את, או לפחות לרמוז על, מכלול התובנות שזכיתי להן ואני מודע היטב לקושי לדבר על הנושאים הללו, לכן חשובים לי כל כך הפידבקים שלכם, כדי שאוכל להיות אם לא מובן, אז לפחות בהיר...
שלום
נהנתי מאד לקרוא את המאמ שלך. למרות שאני מודעת לדברים לעיתים איני מוצאת דרך ליישם אותם הלכה למעשה.
איזה הקשר למצוא לאדם מבוגר שהיה ילד מוכה? שנוצל מינית? המכות הנפשיות הללו חרוטות אצלנו בנשמה, ומשנות את כל ההבט שלנו על עצמנו ועל אחרים. אז איך מתמודדים עם זה ברמה של הקשר שאכן יביא תועלת?
אשמח לתשובתך
הי מארק
אהבתי את המסר. הוא מתאר חלק ניכר מן המצבים. אכן אחת המגבלות הנפוצות הוא המצב בו יש בלבול בין תוכן והקשר. זה עלול להביא למצבי חוסר אונים.
כאשר אנו מוזמנים לבדוק את הדרך העצמית אנו עלולים להפסיד תירוצים.
ואין ספק שזה מאתגר את האגו שמתקשה לוותר על האשמים שם בחוץ.
כשמוותרים על אשמים אפשר להרוויח חופש.
ובאשר לצריבות הכואבות מהילדות, בלי שום כוונת זילזול, ממליץ לחפש דרכים להתרפא מהן. לא כולם נשארים כבולים להן לנצח. יש קפיצות ויש תהליכים בהן חלק גדול מהכאב יכול להתפוגג לגמרי.
מאחל הצלחה בהמשך. שמוליק
גבריאלה, העלית כאן שאלה חשובה - כיצד להתמודד עם נסיבות קשות בחיינו?
אני מאד נזהר בתשובה שלי, כי מהצד זה תמיד נראה קל יותר, מאשר עבור האדם שחווה את זה מבפנים, אבל למרות האתגר הגדול, הניסון שלי וגם של הרבה מאוד אנשים אחרים מראה שזה אפשרי...
הצעד הראשון הוא לקבל את מה שהיה, להפסיק להיאבק עם העבר, כי הרי מה שהיה - היה...
אחרי שיצרנו את ההקשר של קבלה, נוצר גם מרווח נשימה שבו אנו יכולים להתחיל לראות מה הסיפור - לגבי עצמו, לגבי העולם - שבנינו בעקבות החוויה...
וברגע שאנו מצליחים לראות את הסיפור שלנו כסיפור, כפרשנות, כמסקנה אפשרית אחת מני רבות - מופיע גם החופש לשנות...
הי מארק,
מאד אהבתי את מה שכתבת.
הקשבה לעצמך ולאחר ממקום של הקשר, בדיקת הפרשנות
של הנאמר מאד פותח אפשרויות ומפתח.
לדעתי, זהו מפתח מאד חשוב להבנה הדדית.כשמובן לך ההקשר ממנו אתה או אחרים פועלים - אולי יהיה פחות צורך בכעס, עלבון וכו'..
אז..תודה !