‏הצגת רשומות עם תוויות הצלחה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הצלחה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 23 במאי 2011

תשובתו המפתיעה של הדלאי לאמה



מישהו שאל פעם את הדלאי לאמה: 

"אילו הייתה לך מילה אחת בלבד לתאר את סוד האושר,
ההגשמה וחיים מלאי משמעות, באיזו מילה היית בוחר?"

מבלי להסס ולו לרגע דלאי לאמה ענה...

שיגרה...


האמת - קצת הופתעתי כששמעתי את הסיפור הזה, אבל במחשבה שניה, התשובה הזאת הייתה הכי הגיונית שבעולם.

וזה רק חיזק את האמונה שלי בעוצמתו של "ההבדל הקטן"  - אותם דברים קטנים (ואולי לא כל כך חשובים, לכאורה) שנבנים אחד על גבי השני ומובילים לשינוי אדיר בתווך ארוך.

הרגשתי את זה חזק בתקופת החגים, כשהלו"ז שלי קצת השתבש ופתאום מצאתי את עצמי "מעגל פינות" בשגרת היום-יום שלי.

וכמובן התוצאות לא איחרו לבוא ומיד הרגשתי שאני לא ב-100% שלי...

אבל אז נזכרתי במילים של דיוויד אלן - "הגורו הגדול של האפקטיביות האישית":

'להיות "חגורה שחורה" (black belt) בתחום מסוים לא אומר תמיד "להישאר בכושר", אלא לדעת איך להחזיר את עצמך לכושר בכוחות עצמך...'

מאותו רגע לא לקח לי הרבה זמן "להחזיר את עצמי לכושר" ולהתחיל לתקתק דברים - אחד הפרויקטים החשובים שאני עומד להוציא עכשיו זה הבלוג החדש שהבטחתי לכם עוד לפני כמה חודשים....

כן, כן, אני יודע שזה לקח קצת זמן, אבל אחרי שסיפרתי על התוכניות שלי להקים בלוג חדש, שמתי לב שאני לא מרגיש שלם עם הקונספט הזה של בלוג "לשחקנים בלבד" ולקח לי קצת זמן להבין מה בדיוק הפריע לי ברעיון הזה...

וזה הולך להיות אחד הדברים הראשונים שאני עומד לדבר עליהם בבלוג החדש שיעלה לאוויר לקראת סוף השבוע - כמה הבחנות קריטיות לגבי שאלת התזמון והצד החיובי של הדחיינות...

אז תראה בקרוב...

יום שני, 7 בפברואר 2011

הייתי רוצה להתנצל...

לפני כחצי שנה הצעתי לקוראי הבלוג הסכם, אבל היום הבנתי פתאום שלא עמדתי בו ב-100%...

המשכתי להתייחס לכל קוראי הבלוג כאילו אכן "עשו איתי הסכם" ושכחתי שבעצם יש שתי קבוצות קוראים שבשפת הכדורגל אפשר לקרוא להם "הצופים" ו"השחקנים":

  1. רוב הקוראים - "הצופים" - מתעניינים במה שאני כותב, אולי מרגישים שזה מעשיר אותם, אבל  אין בהם מה שנפוליאון היל קרא לו "תשוקה בוערת" לשינוי, ולכן, באופן טבעי לגמרי, הם גם לא מרגישים צורך מיידי ליישם את מה שהם לומדים.
  2. הקבוצה השניה - "השחקנים" - שהיא כמובן הרבה יותר קטנה (אולי 5-10% מכלל הקוראים), הם אלה שעושים את התהליכים שאני מציע, מגיבים, שואלים שאלות, כי בגלל אותה "תשוקה בוערת" הם לא יכולים להתספק בתפקיד  הפאסיבי של הצופה, אלא רוצים "לעלות למגרש"...
עכשיו, חשוב להדגיש שהחלוקה הזאת היא תלוית הקשר וזמן:
  • מישהו שהוא "צופה" בבלוג שלי, יכול להיות "שחקן" מעורב מאוד במקום אחר...
  • מישהו אחר, שלפני זה עשה איתי עבודה אינטנסיבית, יכול להרגיש שעכשיו צריך זמן "לעכל את השינויים"...
  • ומישהו שלישי פתאום יכול "להידלק" מאיזה רעיון שעשה לו קליק ולהחליט "לעלות למגרש"...
בקיצור, שני התפקידים הם חשובים ולגיטימיים, אבל הבעיה היא שעד היום התיחסתי לשתי הקבוצות בצורה זהה...

וזה הפך את הבלוג ללא אפקטיבי:
  • "הצופים" אולי הרגישו "מוצפים" מדי - הן מבחינת תדירות המיילים וכמות המידע, הן מבחינת "רף ציפיות" גבוה לגבי היישום של המידע הזה.
  • מצד שני, חלק מ"שחקנים" התלוננו שחסר להם "תאכלס", שרוצים פחות תיאוריות ו"פילוסופיה" ויותר דברים קונקרטיים שאפשר ליישם באופן מיידי.
אז, דבר ראשון, הייתי רוצה להתנצל בפני כל הקוראים על "טשטוש הגבולות" הזה..

דבר שני, החלטתי שהגיע הזמן לעשות חלוקה ברורה...


בימים הקרובים אני עומד להעלות לאוויר בלוג חדש ל"שחקנים" שבינכם. הבלוג החדש יהיה פתוח אך ורק לקוראים מורשים, שעברו "מבחן רצינות" קטן הבודק את רמת המחויבות והמוכנות להשקיע בתהליך...

כמובן אמשיך לכתוב גם בבלוג הזה, אבל אוריד את התדירות של הפוסטים ואהפוך אותם לפחות "תובעניים"..

הפרטים בקרוב...




יום חמישי, 25 בנובמבר 2010

איך כמעט נכשלתי בטכניון

כמו שחלקכם אולי יודעים, בעברי הרחוק עסקתי במחקר אקדמי בתחום הלמידה, והיום הייתי רוצה לשתף אתכם באחד השיעורים החשובים שלמדתי בתחילת דרכי האקדמית.

השיעור נבע מכישלון צורם שנחלתי בסמסטר הראשון שלי בטכניון.

כדי לשים את הדברים בפרספקטיבה נכונה, כדאי אולי להגיד כמה מילים על הרקע האישי שלי. מאז גיל 12-13 התחלתי לפתח לעצמי תדמית של "ילד פלא" עם כישרון בתחום המדעים המדויקים - כישרון שאיפשר לי בין השאר להגיע לאולימפיאדה בינלאומית במתמטיקה ולהתקבל  ל"תוכנית המצוינים" היוקרתית בטכניון.

וכמו שאתם יכולים לנחש, בגלל הכישרון המולד והתפיסה המהירה, התרגלתי  שההצלה בלימודים באה לי בלי יותר מדי מאמץ.

אבל אז הגעתי לטכניון...

התחלתי את הסמסטר, באתי לכל הרצאות ולחלק מן התרגולים (אמרתי לעצמי - "מה אני צריך את זה? הרי אני מבין את החומר, אז למה לי לבזבז זמן על התרגולים?") והכול הלך טוב ויפה, עד שהגענו למבחני אמצע הסמסטר...

ואז גיליתי דבר מאד מפתיע ולא נעים...

גיליתי שבחלק מן הקורסים,  דווקא במתמטיקה ופיזיקה - התחומים החזקים שלי! - אני לא  באמת שולט בחומר.

אני - שרגיל היה לקבל 100 מבלי להזיע - פתאום בקושי עובר את המבחן בזחילה!

והדבר הכי מתסכל היה ש"ידעתי" את החומר.


אבל כשהגיע הזמן לעשות עם זה משהו, לפתור בעיה במבחן - פתאום גיליתי לתדהמתי הרבה שלא הצלחתי ליישם את מה שלמדתי.

ככה גיליתי פעם ראשונה בחיים שלי את הפער הכואב בין מה שחשבתי שידעתי לבין מה שידעתי באמת...

הפער נבע מן ההבדל בין "מידע" ל"ידע" - ההבדל המהותי שלצערי מערכת החינוך שלנו מתעלמת ממנו בעקשנות...

"מה כוונת המשורר?"

"מידע" מול "ידע"

בואו נסביר את שני המושגים הללו:
  • "מידע" - מתייחס לעובדות, כללים, תיאוריות, הוא עוסק לרוב בצורה חיצונית של הדברים וקל לבטא אותו באמצעות המילים
  • "ידע" - מתייחס לקשרים העמוקים בין הדברים, למבנה הפנימי שלהם.  הביטוי האמיתי שלו הוא בהוויה ובפעולה, והוא תמיד כולל בתוכו מיומנות מעשית.
ההבדל בין השניים הוא ההבדל בין יכולת "לדבר על..." לבין "לחיות ולעשות את..."

ההבדל הנצחי בין תיאוריה לפרקטיקה...

או, אם נשתמש בדימוי מתחום אחר לגמרי, ההבדל בין לבלוע את האוכל כמו שהוא לבין לעכל אותו להפוך אותו לאנרגיה זמינה ולחלק אינטגרלי מן הגוף שלנו.

זאת הסיבה בגללה אני כל כך אוהב את המוטו של וורנר ארהרד:

.In life, understanding is the booby prize
בחיים, ההבנה היא סך הכול פרס תנחומים.


כי הרבה פעמים ה"הבנה" שלנו מוגבלת לרמה אינטלקטואלית-תאורטית - כלומר לרובד ה"מידע" בלבד.

וכמו שלמדתי בדרך הקשה בתחילת דרכי בטכניון - הפער בין הבנה כזאת לבין ידע אמיתי הוא גדול ולפעמים גם די מעצבן, ואשליית ההבנה היא אחד המכשולים הגדולים ביותר בדרך לפיתוח מיומנות אמיתית...





יום רביעי, 17 בנובמבר 2010

הזרעים של עץ הבאובב...


שבוע שעבר, אחרי שכתבתי את הפוסט "מה התרגול שלך?", נזכרתי פתאום ב"אגדת מבוגרים" הגאונית של אנטואן דה סנט-אכזופרי -  "הנסיך הקטן"...

הספר הקטן הזה מכיל בתוכו צפיפות שערורייתית של פניני חוכמה לסנטימטר מרובע - מקור השראה (וקנאה) בלתי נדלה עבורי...

הייתי רוצה לשתף איתכם קטע קצר ממנו שמסביר בצורה מבריקה את החשיבות של התרגול האישי:
על הכוכב של הנסיך הקטן, כמו על כל כוכב אחר, גדלים עשבים – חלקם טובים, חלקם מזיקים. וזה אומר שיש שם זרעים טובים של עשבים טובים ומועילים, וגם זרעים מזיקים של עשבים שוטים. אך הזרעים הרי אינם נראים. הם ישנים להם עמוק מתחת לאדמה,  עד שאחד מהם לא יחליט להתעורר. ואז הוא נובט, נמתח מעלה אל השמש= בהתחלה כל כך חמוד ותמים. ואם זה צנון או וורד לעתיד – אז שיגדל לו. אבל אם עשב מזיק, צריך לתלוש אותו עם שורשים ברגע שזיהית אותו.

עכשיו, על הכוכב של הנסיך הקטן יש זרעים נוראים ומזיקים במיוחד... אלה הם הזרעים של עץ הבאובב. הקרקע של הכוכב כולה נגועה בהם. ואם לא מזהים את הבאובב בזמן, כבר לעולם לא תיפטרו ממנו. הוא ישתלט על כל הכוכב, ישלח שורשים לכל הכיוונים, ואם הכוכב קטן ויש הרבה עצי הבאובב, הם פשוט יקרעו את הכוכב לחתיכות.

"יש כלל ברזל כזה," – אמר לי אחרי זה הנסיך הקטן – "קמת בבוקר, התרחצת, טיפלת בעצמך – ואז זה הזמן לטפל בכוכב שלך. חייבים לנכש באובבים ברגע שאפשר להבחין ביניהם לבין שיחי הוורדים – הניצנים שלהם כמעט זהים. זוהי עבודה קצת משעמעמת, אבל היא די קלה."



יום אחר הוא אמר לי: "אתה צריך לעשות ציור יפה, כדי שהילדים במקום שאתה גר בו יוכלו לראות איך כל הדבר הזה מתנהל. זה יכול להיות מאוד מועיל בשבילם, אם ייצא להם לטייל יום אחד. לפעמים" – הוא הוסיף – "זה לא נורא אם דוחים חלק מעבודה ליום אחר. אבל כשמדובר בעצי הבאובב, זה תמיד מוביל לאסון. הכרתי פעם כוכב שגר בו עצלן אחד. הוא סך הכול הזניח שלושה שיחים קטנים."

אז ציירתי את הכוכב הזה בדיוק כמו שהנסיך הקטן תיאר לי אותו:


תשמעו, אני לא אוהב להטיף מוסר. אבל מכיוון שרוב האנשים לא מודעים לסכנה של הבאובבים, ומדובר בסכנה כל כך ממשית לכל מי שעשוי ללכת לאיבוד באיזה אסטרואיד, אני מרשה לעצמי לעבור על כללי האיפוק הרגילים שלי.

"ילדים" – אני אומר בפשטות –

"תיזהרו מזרעי הבאובב!"





יום ראשון, 14 בדצמבר 2008

למה התחלתי לאהוב פקקים?

אני זוכר שהדבר הכי מתסכל בתקופה שעבדתי ב-IBM בחיפה היו הנסיעות חזרה לתל אביב.

שעה וחצי של זחילה על כביש החוף (וזה בימים ה"טובים") ועוד 40 דקות הסתובבות ברחובות תל אביב בחיפוש נואש אחרי החניה.

מעל שעתיים של "זמן מת", של עצבים, של מחשבה עיקשת שרצה לה בראש:

"למה? למה? למה צריך לבזבז זמן יקר כל כך, שאף פעם לא מספיק לשום דבר על השטות הזאת?"

ואז מצאתי פתרון גאוני...

גיליתי את עולם ספרי האודיו ...

מה שהיה פעם זמן מבוזבז, הפך פתאום לשיא של היום שלי - הזדמנות ללמוד מן האנשים הכי מבריקים והכי מצליחים בהיסטוריה...

נדהמתי גם לגלות שאותם אנשים גם ממש נהנים לשתף את "סודות ההצלחה" שלהם - בשבילי, שהמושג win-win היה עוד חדש אז, הייתה זאת תובנה אולי אפילו יותר חשובה, מאשר הדברים הספציפיים שהם אמרו.

ג'ים רון, וולאס ווטלס, רנדי גייג', סטיבן קובי, הרוו טי. אקר, טוני רובינס הפכו ל"מרצי הבית" באוטו שלי, או כמו שהתחלתי לקרוא לו - "האוניברסיטה על גלגלים".

בזמן שכולם מסביבי היו לחוצים ועצבניים, האוטו שלי הפך לאי של שקט, "מקום העוצמה" שלי - מדי פעם אפילו תפסתי את עצמי ממש מחכה לרגע שאוכל להיכנס לאוטו וללחוץ play :-)

בשנתיים מאז שהתחלתי ללמד את הקורס "נוסחת ההצלחה" - במיוחד את עיקרון החמישה - הרבה אנשי פנו אליי וביקשו להמליץ להם על על ספרים ודיסקים בנושא.

אחרי לא מעט חיפושים, גיליתי דבר מפתיע:

אי אפשר למצוא בארץ ספרי אודיו בעברית :-(

.
יש אמנם לא מעט ספרים רגילים - ובשנים האחרונות יצאו לאור מספר תרגומים של הספרים מעולים המלמדים את עקרונות ההצלחה בחיים בכלל בעסקים בפרט - אבל
ספרי אודיו פשוט לא קיימים בארץ!

זאת הסיבה שלפני כחצי שנה החלטנו, אני ומספר שותפים, להקים את
KaiZen Publishing - הוצאה לאור שמתמחה בהפקה של ספרי אודיו בעברית, כדי לעזור לעשרות אלפי אנשים בארץ שמחפשים את הידע והיו שמחים להפוך את השעות של "הזמן המת" לזמן איכות של לימוד והתפתחות.


את הדיסק הראשון - תרגום של אחד הספרים הכי מדויקים שנכתבו אי פעם על ההצלחה בחיים - אנחנו משיקים ב-1 לינואר.


השותפים שלי הסכימו לתת לקוראים של הניוזלטר הזה אפשרות לקנות את הדיסק במחיר מוזל אפילו לפני ההשקה הרשמית!

בימים אלה אנחנו מעלים לאוויר את האתר שבו תהיה אפשרות לקנות את הספר - ברגע שהכל יתקתק, אנ אשלח לכם את הלינק, אז תישארו עם היד על הדופק.


יום חמישי, 19 ביוני 2008

Impossible is nothing

היא ללא יד, הוא ללא רגל - ביחד הם גרמו לי לבכות...





יום רביעי, 14 במאי 2008

חוק 20/80 או האם יש דבר כזה חוסר צדק חברתי?

לפני כמאה שנים כלכלן איטלקי וילפרדו פרטו גילה חוק מדהים הידוע מאז בשם חוק פרטו או חוק 20/80:

בכל תקופה ובכל חברה 20% מן האנשים מחזיקים ב80% מן הכסף.

במקרים מסוימים הפער הוא עוד יותר גדול ומגיע ל5/95 או אפילו ל1/99, אך עדיין השם המקובל נשאר "חוק 20/80".

לכאורה החוק הזה מצביע על אי צדק נוראי, אך לפני שנרוץ לקרוא את "הקפיטל" של מרקס ונתחיל לחפש דרכים להחזרת השוויון, בואו נעצור שנייה וננסה להבין את הסיבות להיווצרות המצב הזה.

למה בכל קבוצה חברתית חלק קטן מן האנשים מרוויח את רוב הכסף?

התשובה תתבהר כשנבחן תחומים אחרים בהם התגלה שחוק פרטו עובד.

אחד היישומים המעניינים של החוק הוא:

בכל תחום 20% מן האנשים יוצרים 80% מן התוצאות.

זה כבר מתחיל להיות מעניין.

תזכרו שמנגנוני השוק החופשי יוצרים את אחת משוואות היסוד בכלכלה – משוואת "רווח-ערך":

כמות הכסף שמישהו מרוויח שווה או קטנה יותר מערך הנתפס שהוא מספק לצרכן שלו.

אם נסתכל על זה מן הצד של הצרכן - אנחנו לא נשלם מחיר שעולה על הערך שאנחנו מצפים לקבל בתמורה.

המשוואה הזאת פועלת ליחידים ולחברות, לעצמאים ולשכירים (במקרה של השכיר הצרכן הוא המעסיק שלנו שאנחנו מספקים לו שירות מסוים בתמורה למשכורת), וכשאנחנו מחברים אותה יחד עם חוק 20/80 בתחום התוצאות נקבל באופן טבעי את חוק 20/80 בתחום הרווחים.

במילים אחרות, אותה קבוצה קטנה מרוויחה יותר מן הסיבה הפשוטה שהיא יוצרת ערך גדול יותר בעולם.

כואב, כמה שזה פשוט.

בכל תחום שנסתכל – עריכת דין, רפואה, עסקי שעשועים, ספרים, שיווק, מחשבים, נדל"ן– נראה את אותה תמונה:

קבוצה קטנה של מומחים מובילים מרוויחה סדרי גודל יותר מהרוב של "הבינוניים", כי הם מספקים ערך הרבה יותר גדול בתמורה.

עכשיו כשאנשים מסתכלים של התמונה הזאת, הם בוחרים להגיב באחת משתי הדרכים הבאות:

  • חלק קטן מן האנשים אומרים לעצמם "אני רוצה לקבל יותר, לכן אחפש דרכים לספק יותר ערך לעולם, להיות הכי טוב במה שאני עושה, להגיע ל20% או 5% או 1% עליונים בתחום שבחרתי”.
  • מצד שני לרוב האנשים שלא מרוצים מן המצב שלהם קשה להכיר בעובדה הפשוטה התוצאות שלי בינוניות/מטה, כי אני עושה עבודה בינונית/מטה", ובמקום לחפש דרכים להשתפר ולצמוח, הם למתחילים לקטר על אי-צדק ולחפש פגמים אצל אלה שעשו את מאמץ כדי להגיע לטופ.

הבחירה הזאת היא אחת מבחירות היסוד שמבדילות בין TOP20% ל"עדר", "הרוב הבינוני" – וזאת אינה בחירה חד פעמית, אלא בחירה יום-יומית, בחירה שאנחנו מתמודדים איתה ברגעי הקושי והמשבר, הבחירה שמעמידה אותנו בפני שאלה "האם אני בוחר להצליח או לחפש תירוצים?"

אגב התירוצים - אז מה עם שאלת הצדק בעולם?

אני חושב שחשוב מאוד לעשות הפרדה בין שני מושגים: "אי-שוויון" ו"אי-צדק".

ניסיון חיים שלנו בכלל וחוק פרטו בפרט אומרים שעובדתית יש בעולם "אי-שוויון" – לאנשים שונים יש כישורים שונים, יכולות שונים, מידת אחריות שונה, מוכנות שונה להשקיע, דרישות שונות מן החיים ומעצמם, ועל כן התוצאות שלהם (שכולל בין השאר גם את רמת הכנסה שלהם) שונות באופן טבעי.

יחד עם זאת לקביעה העובדתית הזאת אין שום קשר עם קביעה ערכית ש"יש אי-צדק בעולם".

האי-שוויון הזה הוא תוצאה ישירה של אחד החוקים הרוחניים הבסיסים ביותר – "חוק הנתינה והקבלה" – והוא הרבה יותר צודק מכל צורה אחרת של חלוקת שפע בעולם, לכן דיבורים על אי-צדק הם לא יותר ממניפולציה שטחית שנותנת הצדקה לבינוניות, במקום להניע אנשים לצמיחה.

אבל בואו נעזוב את התירוצים.

הבלוג הזה לא מיועד לאנשים שמחפשים תירוצים וצידוקים, אלא לאלה שמחפשים דרכים להיות יותר, לתת יותר ולקבל יותר, לכן בפוסטים הבאים אני מתכוון להרחיב על הנושא של שימוש בחוק 20/80 ככלי רב עוצמה, שמאפשר לנו ליצור חיים יותר מעניינים ויותר מספקים.

נשתמע בקרוב.

יום שני, 28 באפריל 2008

על דברים דחופים ודברי חשובים

הרבה מאוד אנשים לא עושים את מה שהם באמת רוצים לעשות בחיים, כי "אין זמן".

אנחנו מוצפים בהמון התחייבויות גם במישור המקצועי וגם במישור האישי, ואם נלמד לנהל את זמן שלנו בצורה חכמה יותר, נגלה במהרה כי יש לנו הרבה יותר זמן ממה שחשבנו.

הכלי החשוב ביותר לניהול הזמן הוא ההבחנה בין "חשוב" ל"דחוף". כפי שניסח זאת הגנרל אייזנהאואר במהלך מלחמת העולם השנייה:

"הדברים החשובים באמת כמעט לעולם אינם דחופים, ומפתיע להיווכח כמה רבים הדברים הדחופים שאינם חשובים באמת"

אז מה זה "חשוב" ו"דחוף"?

חשוב - אלה הם דברים, אשר יש להם השפעה לטווח ארוך, דברים שיש בהם סיפוק ושתורמים לצמיחה שלנו - אישית, מקצועית, כלכלית

דחוף - אלה הן משימות להם יש תאריכי יעד ברורים (בדרך כלל קרובים להחריד :-) )



רשמו על הדף טבלה הבאה:


חשוב לא חשוב
דחוף

לא דחוף

ורשמו בה את כל הדברים שאתם נוהגים לעשות במשך השבוע - כללו מגוון תחומים: עבודה, כסף, זוגיות, תחביבים, בריאות.
שימו לב באיזו משבצת נמצאים רוב הדברים שרשמתם ואיזה אחוז מזמנכם אתם מבלים בפועל בכל אחת מהן:

  • האם אתם כל הזמן עסוקים בדברים שהם דחופים וחשובים?
  • או שחלק מן הדברים הדחופים הללו לא באמת חשוב, אם נסתכל עליהם בקנה מידה של כל החיים שלכם?
  • האם אתם מוצאים את עצמכם מבזבזים זמן על הדברים שלא דחופים וגם לא חשובים?
  • איזו חלק מן הזמן אתם מצליחים להקדיש לדברים חשובים, בלי לחכות עד שהם יהפכו לדחופים?

השאלה האחרונה היא קריטית ומהווה מדד חשוב לרמת איכות החיים שלנו - ככל שאנחנו מבלים יותר זמן בעשיית דברים חשובים, מבלי לסבול מלחץ ומתח, ככה בעצם חיינו יותר מספקים ואנחנו יותר ממשים את עצמנו ונהנים מן החיים.

לסיום שאלו את עצמך את השאלה הבאה:

"איזה דבר חשוב ולא דחוף אני רוצה לעשות כבר השבוע - משהו שיכול לתרום לאיכות החיים שלי בטווח ארוך?"

ותתחייבו בפני עצמכם למצוא זמן לדבר הזה - זה יכול להיות משהו קטן, אולי צעד ראשון לכיוון משהו גדול יותר. ברגע שתסיימו עם הדבר החשוב הזה, תחליטו מייד מה יכול להיות דבר חשוב נוסף שתעשו שבוע הבא.


הפכו את זה להרגל - אל תתנו לשבוע לחלוף, מבלי שתעשו משהו חשוב באמת, גם אם הדבר אינו דחוף.