הגבולות הללו - זה אני?

עוד מימי פרויד מושג ה"גבולות" היה בין הנושאים ה"חמים" בפסיכולוגיה, ובשנים האחרונות הוא גם הפך לסוג של buzzword בעולם הקואוצ'ינג - מסיסמת "לפרוץ מעבר לגבולות" שכל כך אוהבים בסדנאות מוטיבציה למיניהן ועד ל"אמונות מגבילות" שבחרתי בעצמי כנושא מרכזי לקורס M-Focusing האחרון שלי.

עכשיו, החשיבה הפשטנית נוטה לסווג את הגבולות כמשהו שלילי, משהו שיש לשבור אותו (או לפחות למתוח אותו), אבל האם זאת באמת גישה "בריאה" ואפקטיבית?

כדי לענות על השאלה הזאת, אנחנו חייבים קודם כל להבין

למה אנחנו בכלל צריכים גבולות?

כמו לכל שאלה טובה, יש כאן שתי תשובות (לפחות :-) ):

• הראשונה היא תשובה מעשית - בלי גבולות אנחנו פשוט לא יכולים לתפקד, כי כמות האפשרויות היא אינסופית ואנחנו חייבים דרך כלשהי (לפעמים אפילו שרירותית) לצמצם את המרחב העצום הזה. ואם מספר האפשרויות גדול מדי - זה פשוט משתק אותנו, אנחנו קופאים המומים, כמו אותו רב-רגליים שלא ידע איזו רגל להזיז ראשונה.
  
  
• אבל הסיבה השנייה הרבה יותר מעניינת בעיניי והיא - הגבולות מגדירות את תחושת "האני" (sense of Self) שלנו.
  
  
   במילים אחרות -  בשביל לדעת "מי אני?", אני חייב לדעת "מי אני לא?", מה נמצא מחוצה לי, ובתהליך אני תמיד פוגש את הגבולות שלי.

האסימון הזה נפל אצלי חזק כשצפיתי בילדה שלי. כמו שההורים בינינו בטח יודעים, הגיל בין 2 ל-4 בערך - ה-terrible two הידוע לשמצה - הוא הגיל של "בדיקת גבולות" בלתי פוסקת. עכשיו, בהתחלה אני זוכר שזה  די הטריף אותי - כל פעם שהיא "וידאה" שוב (ושוב ושוב  ) ש"כאן עובר הקו האדום של אבא", הרגשתי כאילו היא מתגרה בי, עד שיום אחד זה פתאום נחת עליי.

הבנתי שתאכלס לא ממש מעניין אותה "הקו האדום" (כלומר הגבול) של אבא - מה שמעניין אותה באמת זה הגבולות שלה - "מה אני יכולה ומה לא? איפה אני יכולה להשפיע על המציאות ואיפה לא?" - במילים אחרות "איפה אני נגמרת ומתחיל "האחר"?"

בשבילה כל ה"בדיקת גבולות" הזאת - זה משחק מרתק של גילוי עצמי, המשחק האולטימטיבי אם תשאלו אותי, וברגע שתפסתי זאת, גם התפיסה שלי לגבי הגבולות האישיים שלי התחילה להשתנות - זה הפך להרבה יותר קליל וקונדסי.

כן, אני עדיין נופל לא מעט פעמים למלכודת של "הרדיפה אחרי המטרה", של "לקחת את זה אישי", אבל לעיתים יותר ויותר קרובות אני גם זוכר לעצור, להרפות, לחייך ולהגיד לעצמי

"אופס, נתקלתי בגבול שלי - מעניין, לא ידעתי שאני נגמר כאן..."

מה ה"מתנה" שלך?

אחד הדברים שאני הכי אוהב בעבודה שלי בכלל ובבלוג הזה בפרט הוא שזה מציב לי "מראה" מדהימה...

אחרי שכמה קוראים שאלו אותי אתמול "למה שמת מילה 'למכור' בכותרת הפוסט הקודם?", הבנתי שעליתי כאן על אמונה מגבילה משל עצמי שלא הבחנתי בה עד עכשיו...

אמונה שאני צריך בכלל "למכור" את מה שיש לי להציע...

או, במילים אחרות, שאני צריך להתאמץ, לשכנע, שאני צריך לעשות משהו מעבר לפשוט להציע לעולם את מה שיש לי ...

התחלתי לבדוק עם עצמי איזו מילה תרגיש לי יותר נכון ועלתה המילה "מתנה"...

האמת, בפעם ראשונה שהמילה עלתה, חלק ממני קצת נלחץ ממנה.

אתם יודעים, "מתנה" - זה משהו גדול, אידיאליסטי, אולי אפילו יומרני.

לא פלא שהחלק הציני שבי התקשה להכיל את זה....

אבל ברגע שהרשיתי לעצמי "לטעום" את המילה הזאת , הרגשתי ש"זה זה".

אז קבלו תיקון - אני לא מוכר, אני מחלק מתנות - ומי שאוהב אותן, מוזמן לקחת - יש כאן מספיק לכולם :-)

והנה לכם מתנה קטנה ממני - "שאלת גישוש", כמו שאני קורא להן:

מה המתנה שלכם?
לעצמכם, לאנשים הקרובים לכם, ללקוחות שלכם, לעולם?

ואם השאלה מעוררת בכם קצת אי-שקט, אני מזמין אתכם לעשות כמוני  - לעצור ולבדוק מה בדיוק קורה שם, איזו אמונה מגבילה עולה ומה אתם בוחרים לעשות איתה?

נ.ב. ביום חמישי הקרוב אני עורך וובינר ראשון  בסדרה "שחרור אמונות מגבילות" - המפגש פתוח לקהל הרחב - עוד מתנה  ממני שאתם מוזמנים לשתף גם עם החברים שלכם.

וידויו של "המודט המשתמט"

בגיל 18 הגעתי "במקרה" לקורס וויפאסנה...

כן, כן, אותה "סדנת השתיקה" המפורסמת...

10 ימים שהיו אולי הכי מאתגרים בחיי, 10 ימים ללא "הצעצועים" הרגילים שיסיחו את הדעת מן המפגש הבלתי אפשרי עם עצמי, עם מה שאקהרט טולה קורא לו "גוף הכאב"...

ועד כמה שזה אולי ישמע בומבסטי - יצאתי משם בן אדם אחר, עם פרספקטיבה שונה לגמרי על עצמי ועל האנשים מסביבי...

אבל אתם יודעים מה היה הדבר הכי מפתיע, אחרי שחזרתי?

לא הצלחתי להתמיד בתרגול הנפלא הזה...

ולא משנה עד כמה היה ברור ההבדל בין אותם ימים שעשיתי מדיטציה בבוקר לבין אותם ימים ש"דילגתי" עליה...

ולא משנה אילו חוויות מרתקות עברתי בקורסים הנוספים שעשיתי  ועם אילו תובנות מדהימות הייתי יוצא משם... 

שוב ושוב, שבוע-שבועיים-חודש אחרי הקורס הייתי מוצא את עצמי "משתמט" ובהדרגה מזניח את תרגול המדיטציה...

כמובן, לא יכולתי להתעלם מן המצב הפרדוקסלי הזה (שהפך גם לקצת מביך עבורי, כשהתחלתי לעסוק באימון אישי) וניסיתי להבין את הגורמים להתנהגות התמוהה הזאת...

במשך שנים הצלחתי לזהות שתי סיבות עיקריות:

1. הראשונה הייתה קשורה לתרגול עצמו - מדיטציית וויפאסנה הרגישה  כמשהו די נפרד משאר החיים שלי - מעין מרחב "נזירי" בעל ערכים והתכוונות שונה מאוד מה"חיים האמיתיים".
   
   
   והפער הזה היה אולי הגורם העיקרי שהוביל אותי לפיתוחה של שיטת M-Focusing  - מתוך חיפוש אחרי תרגול אישי שיהיה חלק אינטגרלי מן החיים שלי...
   
   
   אחד הדברים החשובים שקיבלתי מן התרגול החדש היה זרקור חזק על "המחשבות האוטומטיות" שהיו רצות אצלי בראש - אותו "רקע מחשבתי" שצבע באופן חצי-לא-מודע את כל החוויה היומיומית שלנו.
   
   
2. ועם הזמן הצלחת לזהות את הסיבה השניה -  "אמונה מגבילה" קריטית שמנעה ממני לתרגל באופן עקבי - תפסתי את עצמי חושב מחשבות בסגנון:
   
   
   "אתה מתפנק ומבזבז את הזמן שלך על שטויות במקום להתעסק בדברים דחופים דורשים את תשומת הלב שלך"

מהר מאוד גם הבנתי שלא מדובר באמונה מגבילה אישית שלי, אלא במעין "סדנדרט מחשבתי" שטבוע עמוק מאוד בתת-המודע הקולקטיבי שלנו.

בחברה שלנו שהאידיאל שלה זה ה-self made man, עם הדגש המתבקש על making/doing - "העשייה" - על חשבון ה-being - "ההוויה", באופן טבעי אנו מרגישים אשמה מסוימת לעשות משהו שאולי אין לו תועלת מיידית ו"אובייקטיבית" מעבר ל"פשוט להיות"...

ואולי תחושת האשמה המעורפלת היא  זאת שהופכת את ה"פשוט להיות" הזה ללא כל כך פשוט...

מה התרגול שלך?

Work harder on yourself
than you do on your job.

Jim Rohn

עוד לא יצא לי לפגוש בן אדם שלא היה רוצה להתפתח...

הדחף לצמוח, ללמוד דברים חדשים, "להיות יותר", טמון בכל אחד מאיתנו ברמה הגנטית, ואנחנו רואים את בצורה יפה ביותר אצל ילדים שמתפתחים בקצב מסחרר...

וגם אם עם הגיל חלקנו מאבדים קצת את הביטחון העצמי, את האמונה ביכולות שלנו לפרוץ גבולות, הדחף עדיין קיים שם.

אבל אם הדחף הזה נמצא שם, למה אנחנו לא רואים את התוצאות שלו?
למה אנשים רבים כל כך מנהלים "חיים של יאוש שקט", כלשון הנרי דוויד תורו?

ל"חידה" הזאת - פתרון פרוזאי למדי:

הם לא עושים שום דבר, כדי לטפח את הדחף והזה ולתת לו ביטוי ב"עולם האמיתי".

בעצם, זה לא מדויק...

הם עושים...

האמת, חלקם אולי אפילו עושים הרבה מאוד (ואני מדבר כאן מתוך ניסיון אישי :-) )...

אבל אם ניקח צעד אחורה, נראה שבהרבה מקרים לסדרת הפעולות הזאת אין רצף, אין חוט מקשר, אין המשכיות...

אם יבוא אלינו מישהו ששואף להיות מוזיקאי, מיד נשאל אותו:

"כמה שעות ביום אתה מתאמן?"

• אותו דבר עבור לגבי צייר, ספורטאי, או אפילו מישהו שפשוט רוצה להיות בכושר...
• אותו דבר לגבי לימודי שפה חדשה...
• אפילו לגבי תחביב תמים כמו ברידג'...

"...Mastery comes from repetition"

אומר המורה של המורה שלי ליוגה...

זאת הסיבה למה בכל המסורות הרוחניות תמיד ייחסו חשיבות גדולה כל כך ל"תרגול אישי" (Personal Practice)  - מתוך הבנה שבהתפתחות אישית, כמו בכל תחום, אין קיצורי דרך...

• ספר יכול לסמן לנו כיוון, אבל עלינו להתחיל להזיז את הרגליים...
• מורה יכול לתקן אותנו תוך כדי תנועה, אבל חייבים שתהיה תנועה...
• סדנה - תהיה עוצמתית כל שתהיה - יכול ליצור ניצוץ פנימי, אבל אם לא נטפח אותו, מהר מאוד הניצוץ יכבה...

עכשיו, אם גם אתם רואים בהתפתחות אישית חלק חשוב מחייכם, אני מזמין אותכם לשאול את עצמכם:

• מה התרגול שלי? 
• מהם "השרירים" שאני רוצה לפתח בעזרתו?
• האם יש לי זמן קבוע ו"שמור" עבורו? (או שאני מתרגל "כשזה מסתדר"?)
• כמה זמן אני משקיע בתרגול כל יום - 5 דקות? 10? שעה? יותר?
• כמה כסף אני משקיע בלפתח ולטפח את "שגרת האימונים" האישית הזאת?

שאלות הללו לרוב מעוררות בנו חוסר נוחות (ושוב אני מדבר כאן מניסיון אישי), אבל מעבר לחוסר נוחות הזה מסתתר הסוד הפשוט לתהליך של צמיחה טבעית של כל אחד מאיתנו - walking the talk...

תפילת השלווה - "מתכון" לפינוי האזור האפור

טוב, אני יודע, כתבתי שבוע שעבר שאני לא רוצה לתת מתכונים, כי אני לא מאמין בפתרונות "אינסטנט" ו-one size fits all...

אבל בכל זאת לא אשאיר אתכם לבדכם בתוך האזור האפור שלכם :-)

אז אם אתם קוראים את הפוסט הזה עכשיו, אני יוצא מתוך הנחה שכבר עשיתם את מיפוי האזור האפור שתיארתי שבוע שעבר.

אני מזכיר שאם לא עשיתם את התהליך הזה, המשך הקריאה יהיה חסר תועלת עבורכם, לכן עדיף לכם לעצור עכשיו ולחזור לפוסט הזה, כשתסיימו את תהליך המיפוי.

או קי,  עכשיו כשיש לכם רשימה כתובה של דברים שעד עכשיו צפו אי שם בפאתי התודעה שלכם -  מה עושים עם זה?

וכאן אנחנו יכולים לקבל הכוונה מכיוון קצת מפתיע - "תפילת השלווה" המפורסמת:

אלי,

תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות,

האומץ לשנות את אשר ביכולתי

והתבונה להבחין בין השניים

אז בואו נתחיל את החלק ה"קל" - התבונה:

• תעברו על הרשימה שיצרתם, ועבור כל סעיף שאתם יכולים לעשות משהו בקשר אליו  רשמו "+", ואם אין לכם שום אפשרות לעשות משהו בנידון, שימו שם "-"...

החלק השני  - "אומץ" - הוא כבר קצת יותר מאתגר:

• לכל אחד מן הדברים שסימנתם ב-"+", תשאלו את עצמכם - מהו הצעד הראשון שאני יכול/ה לעשות בקשר לדבר הזה? 
• אחרי החלטתם מה יהיה הצעד הראשון, יש לכם שתי אופציות:
• לעשות את הצעד הזה עכשיו
• לרשום ביומן מתי אתם עושים את הצעד הזה
• במידה ואתם מרגישים שיש מחסום פנימי מסוים  - פחד, חוסר בטחון, חוסר בהירות וכו' - בקשר לצעד הראשון שאתם רוצים לעשות, תיכף נראה גם מה עושים במקרים כאלה.

ואחרי שסיימנו עם שני החלקים ה"קלים", הגיע הזמן להתמודד עם האתגר הגדול:

"השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות"

וכאן אנחנו מגיעים לתחום שבו יש את הפער הכי גדול בין ההבנה האינטלקטואלית לבין מה שאנו עושים בפועל. הרי ברור שאם אין לנו שום דרך להשפיע על המצב, אז לא ממש משנה כמה נתנגד לו וכמה נרגיש רע בקשר אליו...

אבל מה שברור בראש לא תמיד נקלט גם בלב...

• אז איך מגשרים על הפער הזה?
• איך מפסיקים להילחם בדברים שאין בידינו לשנות?
• האם יש דרך לפתח את השלווה הזאת - מלבד התפילה, כמובן :-)

למזלנו, האנושות מתחבטת עם השאלות הללו כבר כמה אלפי שנים טובות ובדרך מצאה כמה "קיצורי דרך" לקראת השלווה המיוחלת...

בעצם, כל שיטות עבודה פנימית בכל הדתות הגדולות - מטרתן לפתח את "מרחב הקבלה" הזה, ההכרה בסופיות האדם ובגבולות ההבנה והפעולה שלו, וכמובן כל תפילה אמיתית נעשית מתוך התכוונות של "קבלת רצון האל".

ומה לגבי מי שלא "חי" את העולם הזה, שעבורו - כמו לרבים מאיתנו  - הטקסים והתפילות הפכו לפורמליות ואיבדו את המהות הרוחנית העמוקה שלהם?

גם מחוץ למסגרת של הדתות הגדולות קמו להם מורים חשובים ששמו במרכז משנתם את יכולת הקבלה וגם פיתחו כלים מעשיים לשיפור היכולת הזאת - החל מוורנר ארהרד (מייסד ה-est), דרך ביירון קייטי (מחברת "לאהוב את מה שיש") ואקהרט טול ("כוחו של הרגע הזה") ועד דייל דווסקין (מפתח שיטת Sedona) וגרי קרייג (מפתח EFT שהיוותה בסיס לשיטת M-Focusing שכתבתי עליה רבות בפוסטים הקודמים).

עכשיו, אם אתם מכירים אחת מבין השיטות שהזכרתי לעיל, תוכלו להשתמש בה בתור "כלי עבודה" בשלב הבא.

אם כל השמות הללו חדשים לכם, אתם יכולים להשתמש בשיטת Sedona שתיארתי בפוסט "הכל מתחיל בהרגשה".

אחרי שבחרתם "כלי עבודה", בואו נחזור לאותם סעיפים הרשימה שטרם סיימנו לעבוד עליהם - כלומר ה"פלוסים" שהרגשתם מחסום פנימי שמנע מכם לפעול וה"מינוסים" שאין לכם דרך להשפיע עליהם:

• עבור כל אחד מן הסעיפים הללו, שימו לב לאותו מחסום פנימי או התנגדות למצב הקיים, ותשתמשו בכלי עבודה שבחרתם, כדי לשחרר את "החסימה" הזאת וליצור מרחב של קבלה.

חשוב להגיד בשלב זה, שאני ממש לא מצפה שתוכלו לעשות את כל העבודה הזאת במכה אחת, אבל גם אם תעשו היום אפילו חלק קטן ממנה - "אזור האפור" שלכם יתחיל להצטמצם ואתם תרגישו בהקלה מיידית...

מאחל לכם הרבה תבונה, אומץ ושלווה :-)

לצאת מן "האזור האפור"

לפני יומיים סיימתי תהליך אימון הכי אינטנסיבי שעברתי בחיים שלי.

התהליך - "מרתון משמעת עצמית" -  התקיים במשך שלוש שבועות ב"שלט רחוק" (הכל עבר דרך האינטרנט, מבלי שפגשתי את המאמן פנים אל פנים ולו פעם אחת)  ובדיעבד, השם "מרתון" לא היה סתם מטאפורה, אלא תיאור מאוד מדויק של רמת המחויבות שנדרשה מן המשתתפים  :-).

אחד הדברים הכי מפתיעים בכל התהליך היה שלא היה שם שום דבר "חדש" - את רוב הדברים שדובר עליהם במרתון כבר הכרתי ואף השתמשתי בחלק גדול מהם הן בחיי האישיים והן בסדנאות שלימדתי.

הסוד העיקרי היה התהליך עצמו - רצף אינטנסיבי ביותר של עשיה - חיצונית וגם פנימית -  בכל תחומי החיים בו זמנית, שבו כל צעד מכין לצעד הבא וביחד הם יוצרים "מהירות מילוט" שפשוט מטיסה אותך לשמים.

אני חייב להודות שהאפקטיביות של התהליך ממש הפתיעה אותי - עד כדי כך שהחלטתי שאני פשוט חייב ליצור מסגרת דומה גם העברית - אז כל מי שרוצה לשנות את החיים שלו (וחברה, אני לא צוחק - זה מה שהתהליך הזה עשה לי) תתכוננו לינואר שבו יתחיל המחזור הראשון של "מרתון" בארץ.

אבל בינתיים הייתי רוצה לשתף אתכם בתהליך אחד פשוט, אבל מדהים באפקטיביות שלו, שאתם יכולים לעשות בעצמכם כבר היום - "תהליך פינוי האזור האפור".

רק, לפני שנמשיך, יש לי בקשה אליכם:

אם אתם לא מתכוונים לעשות את התהליך הזה עוד היום - בבקשה, תעצרו עכשיו ואל תמשיכו לקרוא!

אני לא רוצה סתם להעמיס על המוח שלכם בעוד מידע חסר תועלת שפשוט נאגר שם וגורם לערפול, בלבול ושיתוק.

כן, כן, לפעמים מידע נוסף מביא יותר נזק מתועלת!

אז בואו נמשיך...

קודם כל בואו נבין מה הזה "האזור האפור" הזה...

הפסיכולוגים הקוגניטיביים מבחינים בין "שלושה מעגלי תשומת הלב":

1. המעגל הקרוב - שמכיל נושא/אובייקט יחיד שבו אנו מתרכזים בכל רגע נתון.
   שימו לב, גם מי שחושב שהוא מסוגל לעשות כמה דברים בו זמנית - מה שקורה בפועל הוא שהמוח שלכם עושה סוויצ' מדבר לדבר במהירות בזק, מבלי שתשימו לזה לב
2. מעגל הביניים - מכיל את המשימות במצב "היכון", כלומר כאלה שנמצאות בפאתי התודעה ואנחנו יכולים בקלות לכוון אליהן את "פנס תשומת הלב". המחקר המפורסם של ג'ורג' מילר על "מספר הקסם 7±2" מתייחס בדיוק למעגל הזה - כלומר ליכולת שלנו להחזיק בין 5 ל-9 פריטים במצב "היכון" במעגל הביניים של תשומת הלב שלנו.
3. המעגל הרחוק - מתייחס לכל מה שנהוג לקרוא לא-מודע ותת-מודע, כלומר תכנים שלא זמינים לנו באופן מידי.

עכשיו, מה קורה כמנסים לדחוס יותר מ-9 פריטים למעגל הביניים?

התוצאה היא מה שנקרא "עומס קוגניטיבי", כלומר זרם מידע שעולה על "התכולה" של המוח שלנו.

ואז  מעגל הביניים הופך ל"אזור האפור" שבו כל הדברים מעורבבים ביחד, הכול מעורפל ומבולבל, והיכולת שלנו לנווט בזרם המידע - וכתוצאה מזה, בזרם החיים - משותקת לחלוטין.

זה דומה לניסיון להריץ יותר מדי תוכנות על מחשב ישן עם זיכרון קטן - המחשב פשוט נתקע!

ומה קורה כשהמחשב נתקע?

אנחנו מתחילים להתעצבן :-)

וזה בדיוק מה שקורה לנו כשקליפת המוח שלנו לא עומדת בעומס - המסר "אני לא עומד הזה" יורד אל המערכת הלימבית שמפרשת אותו כסכנה הישרדותית ויוצרת שלל של תגובות רגשיות - מחרדה ודיכאון ועד כעסים ונדודי שינה.

דרך אגב, זאת בדיוק הסיבה למה ביקשתי מכם לא להמשיך לקרוא אם אתם לא מתכוונים לעשות שימוש מיידי במידע שאני עומד להציג - אני לא רוצה להיות עוד גורם בהגדלת ה"אזור האפור" שלכם :-)

אז מה אנחנו עומדים לעשות עכשיו, כדי לצאת מן האזור האפור?

מיפוי האזור האפור:

התהליך הבא  ידרוש מכם חצי שעה לפחות של "זמן מוגן", כלומר פרק זמן שבו אף אחד ושום דבר לא יפריע לכם באמצע.

לכן אם עכשיו, כשאתם קוראים את השורות הללו, אין לכם את "הזמן המוגן" הזה, אני שוב מבקש - תעצרו ותחזרו לקרוא כשתוכלו לפרגן לעצמכם חצי שעה של שקט מוחלט.

או קי, התארגנו?

אנחנו עומדים לעשות עכשיו "ריקון מוחלט" של מעגל הביניים שלכם, לכן את התהליך הבא חייבים לעשות בכתב (!!!), כדי להעביר את כל התכנים "האפורים" מן הראש שלכם אל הנייר.

כשתעברו על השאלות ברשימה הבאה, תישארו עם כל השאלה שתי דקות לפחות ותמשיכו לכתוב עד שתרגישו שלא נשאר שם כלום (גם אחרי שהגעתם לתחושת "זהו", תהיו עם השאלה עוד שלוש נשימות, על מנת לוודא שאכן לא שכחתם כלום).

אז קחו לכם מחברת וכלי כתיבה ותתחילו לרשום:

• מהם הדברים שאני חושב/ת עליהם ברגע זה?
• על מה חשבתי במהלך היום?
• מה היה הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהתעוררתי היום בבוקר?
• מה העסיק אותי במהלך השבוע אחרון?
• במהלך החודש האחרון?
• במהלך השנה האחרונה?
• מה מדאיג אותי?
• ממה אני מפחד/ת?
• אילו דברים חדשים אני רוצה להתחיל אבל טרם התחלתי?
• אילו דברים אני רוצה לסיים ועוד לא סיימתי?
• אילו דברים אני עושה עכשיו שדורשים ממני לעשות את הצעד הבא?

אחרי שתסיימו לענות על כל השאלות הללו, אני ממליץ לעבור על כל מה שכתבתם פעם נוספת, כדי לראות שלא נשאר דבר "בפינות החשוכות" - אין צורך להתאמץ ולחפש משהו בכוח - פשוט תנו לעלות לכל מה שעולה.

ומה עכשיו?

בשלב הזה אני לא רוצה לתת לכם "מתכונים מוכנים" של מה עושים עם כל מה שרשמתם - פשוט תפעילו את ניסיון החיים ואת היצירתיות שלכם - תעשו מה שנראה לכם טבעי.

ומי שרוצה למצות עד הסוף את הפוטנציאל העצום של התהליך הזה - תעשו אותו כל יום במשך שבוע בסוף היום, לפני שאתם הולכים לישון.

וכמובן, אני מאוד אשמח לקרוא בהערות למטה על ההתנסות שלכם מן התהליך הזה:

• מה קיבלתם?
• מה הפתיע אתכם?
• מה איתגר אתכם?
• מה אתם עומדים לעשות אם הרשימה שיצרתם?.

נ.ב. מי שמכיר כבר שיטות "ניקוי רגשי/אנרגטי" כגון EFT או M-Focusing יקבל כאן שפע של חומרים "מהאזור האפור"  - חומרים שמהווים מפתח למחסומים הפנימיים שעד עכשיו בלמו מכם זרימה ומימוש מלא של היכולות שלכם, אז נצלו את הזדמנות הפז הזאת לנקות את הלא-מודע מ"שאריות לא מעוכלות" שהצטברו בו.

כמה פסיכולוגים צריך, כדי להחליף נורה?

מכירים את הבדיחה הישנה?

- How many psychologists does it take to change a light bulb?
- Just one, but the light bulb has to want to change.

אני נזכר בבדיחה הזאת כל פעם שאני נתקל בפרסום של איזו "שיטה מהפכנית חדשה" ליצירת שינוי, או ספר המגלה את "הסוד שלא סיפרו לכם", או "סדנה יחידה במינה שתשנה את חייכם לנצח נצחים" - וכל זה "באחריות" וגם מבלי שתצטרכו להזיז אצבע ...

כל הפרסומים הללו מטשטשים (לפעמים בכוונה ולפעמים מבלי לשים לב) את העובדה הייסודית המשותפת לכל תהליך שינוי שמישהו אי פעם עבר על הכוכב הזה:

שום דבר לא יקרה ללא רצון עז לשנות...

אני אחזור על זה שוב - שום שיטה/ספר/בלוג/סדנה/פסיכולוג/מאמן/מתקשר/מטפל/גורו לא יוכל ליצור במקומכם שום שינוי בחיים שלכם...

אם יש רצון, אזי יש כמה וכמה שיטות שיכולות להביא לכם את התוצאה הרצויה - ההבדל בין השיטות הוא בעיקר הבדל של יעילות ושל קצב השינוי.

ואם אין רצון - מה שנפוליאון היל קרה לו "התשוקה הבוערת" - אז שום דבר אחר לא יעזור...

תשמעו, אני חושב שאחד הנכסים החשובים ביותר שיש לכם זה הזמן שלכם - המשאב היחיד שמתכלה בקצה קבוע, המשאב היחיד שהוא באמת מוגבל ולא ניתן להחלפה...

אז אם אתם בוחרים להשקיע את המשאב היקר הזה בקריאת הבלוג הזה, הייתי מאוד רוצה שזאת תהיה "השקעה מניבה"...

לכן לפני שאתם ממשיכים לקרוא, בבקשה עצרו לשניה ושאלו את עצמכם:

מה אני רוצה לקבל כאן? מה אני רוצה לשנות? לאן אני רוצה להגיע?

אם לא תעצרו לשאול את השאלה הזאת, פשוט תבזבזו את הזמן שלכם והקריאה בבלוג הזה לא תהיה שונה באופן מהותי מצפיה ב"כוכב נולד" או קריאת מדור רכילות במקומון החינמי שדחפו לכם לתיבת הדואר.

זוהי שאלה לא נוחה, כי היא עשויה לחדד את חוסר הסיפוק שרוב האנשים חשים בנוגע לחיים שלהם. מרטין לוטר קינג קרא לזה "חוסר שביעות רצון אלוהי" - אותו אי-שקט הנובע מהכרה שאם נמשיך להעמיד פנים ש"הכול בסדר", בסופו של דבר נשלם מחיר כבד של וויתור על עצמנו.

אך מה שהופך את חוסר שביעות רצון הזה לכוח קונסטרוקטיבי בחיינו זאת ההבנה העמוקה שלא חייבים להעמיד פנים, שיש לנו כוח לשנות את נסיבות של חיינו ושויתור אינו הכרחי אלא פשוט הרגל חשיבה מצער שאבד עליו הכלח.

וברגע שקיבלתם לפחות את התשובה הראשונית לגבי הכיוון שאתם בוחרים, השאלה הטבעית הבאה היא:

האם יש לי את הידע והכלים כדי להגיע לשם?

ואם התשובה היא "כן", אז כל מה שנשאר זה פשוט להתחיל לעשות...

ואם התשובה היא "לא", אז שאלו את עצמכם:

איפה אוכל ללמוד את הדברים הללו?

דברו עם האנשים שהגיעו לאן שאתם רוצים להגיע, תתחילו לקרוא ספרים בנושא - לא סתם ספרים כללים על "התפתחות אישית", אלא דברים ספציפיים על אותם הנושאים שאתם רוצים לפתח בחיים שלכם - תלכו לסדנאות ממוקדות, סדנאות שיעזרו לכם לענות על השאלות שאתם מתקשים לענות עליהן בעצמכם...

מדי פעם אנשים שמתעניינים בסדנאות שאני עושה שואלים אותי "ומה הסדנה הזאת תיתן לי?" - לכאורה זוהי שאלה לגיטימית, אבל אם נבחן אותה קצת יותר לעומק, נראה שהיא בעצם לא שונה מהותית מאותה שאלה-בדיחה ממנה התחלנו " כמה פסיכולוגים צריך, כדי להחליף נורה?"

לכן, כמו יהודי טוב, אני תמיד עונה על השאלה זאת בשאלה משלי:

"מה השינוי שאתם רוצים ליצור, והאם אתם מוכנים גם לעשות משהו בשביל זה?"

נ.ב. ב-24 לאוגוסט אתחיל מחזור נוסף של "סדנת הדגל" שלי - קורס אימון אישי-קבוצתי
"My Wave - לגלוש על הגל של החיים" - אז אם שאלתם את עצמכם את השאלות שהצעתי להלן וגיליתם שאתם באמת מחפשים שינוי ורוצים מסגרת שתעזור לכם להתמקד ותיתן לכם את הכלים שאתם צריכים בדרך - הדלת הזאת פתוחה בפניכם...

מי שיחליט להירשם לסדנה במהלך השבוע הקרוב, יזכה להנחה של 30% (700 במקום 1050 ש"ח )

אז אם ברצונכם להנות מהנחת הרישום המוקדם לחצו כאן...