הגבולות הללו - זה אני?

עוד מימי פרויד מושג ה"גבולות" היה בין הנושאים ה"חמים" בפסיכולוגיה, ובשנים האחרונות הוא גם הפך לסוג של buzzword בעולם הקואוצ'ינג - מסיסמת "לפרוץ מעבר לגבולות" שכל כך אוהבים בסדנאות מוטיבציה למיניהן ועד ל"אמונות מגבילות" שבחרתי בעצמי כנושא מרכזי לקורס M-Focusing האחרון שלי.

עכשיו, החשיבה הפשטנית נוטה לסווג את הגבולות כמשהו שלילי, משהו שיש לשבור אותו (או לפחות למתוח אותו), אבל האם זאת באמת גישה "בריאה" ואפקטיבית?

כדי לענות על השאלה הזאת, אנחנו חייבים קודם כל להבין

למה אנחנו בכלל צריכים גבולות?

כמו לכל שאלה טובה, יש כאן שתי תשובות (לפחות :-) ):

• הראשונה היא תשובה מעשית - בלי גבולות אנחנו פשוט לא יכולים לתפקד, כי כמות האפשרויות היא אינסופית ואנחנו חייבים דרך כלשהי (לפעמים אפילו שרירותית) לצמצם את המרחב העצום הזה. ואם מספר האפשרויות גדול מדי - זה פשוט משתק אותנו, אנחנו קופאים המומים, כמו אותו רב-רגליים שלא ידע איזו רגל להזיז ראשונה.
  
  
• אבל הסיבה השנייה הרבה יותר מעניינת בעיניי והיא - הגבולות מגדירות את תחושת "האני" (sense of Self) שלנו.
  
  
   במילים אחרות -  בשביל לדעת "מי אני?", אני חייב לדעת "מי אני לא?", מה נמצא מחוצה לי, ובתהליך אני תמיד פוגש את הגבולות שלי.

האסימון הזה נפל אצלי חזק כשצפיתי בילדה שלי. כמו שההורים בינינו בטח יודעים, הגיל בין 2 ל-4 בערך - ה-terrible two הידוע לשמצה - הוא הגיל של "בדיקת גבולות" בלתי פוסקת. עכשיו, בהתחלה אני זוכר שזה  די הטריף אותי - כל פעם שהיא "וידאה" שוב (ושוב ושוב  ) ש"כאן עובר הקו האדום של אבא", הרגשתי כאילו היא מתגרה בי, עד שיום אחד זה פתאום נחת עליי.

הבנתי שתאכלס לא ממש מעניין אותה "הקו האדום" (כלומר הגבול) של אבא - מה שמעניין אותה באמת זה הגבולות שלה - "מה אני יכולה ומה לא? איפה אני יכולה להשפיע על המציאות ואיפה לא?" - במילים אחרות "איפה אני נגמרת ומתחיל "האחר"?"

בשבילה כל ה"בדיקת גבולות" הזאת - זה משחק מרתק של גילוי עצמי, המשחק האולטימטיבי אם תשאלו אותי, וברגע שתפסתי זאת, גם התפיסה שלי לגבי הגבולות האישיים שלי התחילה להשתנות - זה הפך להרבה יותר קליל וקונדסי.

כן, אני עדיין נופל לא מעט פעמים למלכודת של "הרדיפה אחרי המטרה", של "לקחת את זה אישי", אבל לעיתים יותר ויותר קרובות אני גם זוכר לעצור, להרפות, לחייך ולהגיד לעצמי

"אופס, נתקלתי בגבול שלי - מעניין, לא ידעתי שאני נגמר כאן..."