‏הצגת רשומות עם תוויות אמונות מגבילות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אמונות מגבילות. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 7 באפריל 2011

הגבולות הללו - זה אני?


עוד מימי פרויד מושג ה"גבולות" היה בין הנושאים ה"חמים" בפסיכולוגיה, ובשנים האחרונות הוא גם הפך לסוג של buzzword בעולם הקואוצ'ינג - מסיסמת "לפרוץ מעבר לגבולות" שכל כך אוהבים בסדנאות מוטיבציה למיניהן ועד ל"אמונות מגבילות" שבחרתי בעצמי כנושא מרכזי לקורס M-Focusing האחרון שלי.



עכשיו, החשיבה הפשטנית נוטה לסווג את הגבולות כמשהו שלילי, משהו שיש לשבור אותו (או לפחות למתוח אותו), אבל האם זאת באמת גישה "בריאה" ואפקטיבית?

כדי לענות על השאלה הזאת, אנחנו חייבים קודם כל להבין

למה אנחנו בכלל צריכים גבולות?

כמו לכל שאלה טובה, יש כאן שתי תשובות (לפחות :-) ):
  • הראשונה היא תשובה מעשית - בלי גבולות אנחנו פשוט לא יכולים לתפקד, כי כמות האפשרויות היא אינסופית ואנחנו חייבים דרך כלשהי (לפעמים אפילו שרירותית) לצמצם את המרחב העצום הזה. ואם מספר האפשרויות גדול מדי - זה פשוט משתק אותנו, אנחנו קופאים המומים, כמו אותו רב-רגליים שלא ידע איזו רגל להזיז ראשונה.

  • אבל הסיבה השנייה הרבה יותר מעניינת בעיניי והיא - הגבולות מגדירות את תחושת "האני" (sense of Self) שלנו.

     במילים אחרות -  בשביל לדעת "מי אני?", אני חייב לדעת "מי אני לא?", מה נמצא מחוצה לי, ובתהליך אני תמיד פוגש את הגבולות שלי.


האסימון הזה נפל אצלי חזק כשצפיתי בילדה שלי. כמו שההורים בינינו בטח יודעים, הגיל בין 2 ל-4 בערך - ה-terrible two הידוע לשמצה - הוא הגיל של "בדיקת גבולות" בלתי פוסקת. עכשיו, בהתחלה אני זוכר שזה  די הטריף אותי - כל פעם שהיא "וידאה" שוב (ושוב ושוב  ) ש"כאן עובר הקו האדום של אבא", הרגשתי כאילו היא מתגרה בי, עד שיום אחד זה פתאום נחת עליי.

הבנתי שתאכלס לא ממש מעניין אותה "הקו האדום" (כלומר הגבול) של אבא - מה שמעניין אותה באמת זה הגבולות שלה - "מה אני יכולה ומה לא? איפה אני יכולה להשפיע על המציאות ואיפה לא?" - במילים אחרות "איפה אני נגמרת ומתחיל "האחר"?"

בשבילה כל ה"בדיקת גבולות" הזאת - זה משחק מרתק של גילוי עצמי, המשחק האולטימטיבי אם תשאלו אותי, וברגע שתפסתי זאת, גם התפיסה שלי לגבי הגבולות האישיים שלי התחילה להשתנות - זה הפך להרבה יותר קליל וקונדסי.

כן, אני עדיין נופל לא מעט פעמים למלכודת של "הרדיפה אחרי המטרה", של "לקחת את זה אישי", אבל לעיתים יותר ויותר קרובות אני גם זוכר לעצור, להרפות, לחייך ולהגיד לעצמי

"אופס, נתקלתי בגבול שלי - מעניין, לא ידעתי שאני נגמר כאן..."



יום שני, 14 במרץ 2011

ציד הזאבים


מאז שחזרתי לפני שבוע מסדנת אינטנסיב עם המורה שלי, השיר הזה רודף אותי...

הוא מהדהד עם כל כך הרבה דברים שחשובים לי בשלב הזה בחיי שאני אפילו לא אנסה להסביר, פשוט אתן לזמר הגאון "לשפוך" את זה:



(לתרגום מילות השיר לחצו כאן...)

זוהי ההקלטה האחרונה של ולדימיר וויסוצקי - אחד הזמרים והמשוררים הענקיים של המאה ה-20 - מהופעה שתקיימה מספר שבועות לפני מותו ב-1980.

אחד המוטיבים החזקים ביותר בשיר הוא "הדגלים האדומים" איתם הציידים מגדרים את מרחב הציד - הגבול הכמעט דמיוני שזאבים משום מה פשוט לא מסוגלים לעבור...

 עד שאחד מהם מעיז...

מצחיק שאפילו לזאבים יש אמונות מגבילות...

נ.ב. לאחרונה נתקלתי ב-cover המעולה של ליאור ייני לשיר המופתי הזה - בעיניי הוא עשה עבודה מדהימה:




יום שלישי, 8 במרץ 2011

מה ה"מתנה" שלך?

אחד הדברים שאני הכי אוהב בעבודה שלי בכלל ובבלוג הזה בפרט הוא שזה מציב לי "מראה" מדהימה...

אחרי שכמה קוראים שאלו אותי אתמול "למה שמת מילה 'למכור' בכותרת הפוסט הקודם?", הבנתי שעליתי כאן על אמונה מגבילה משל עצמי שלא הבחנתי בה עד עכשיו...

אמונה שאני צריך בכלל "למכור" את מה שיש לי להציע...

או, במילים אחרות, שאני צריך להתאמץ, לשכנע, שאני צריך לעשות משהו מעבר לפשוט להציע לעולם את מה שיש לי ...

התחלתי לבדוק עם עצמי איזו מילה תרגיש לי יותר נכון ועלתה המילה "מתנה"...

האמת, בפעם ראשונה שהמילה עלתה, חלק ממני קצת נלחץ ממנה.

אתם יודעים, "מתנה" - זה משהו גדול, אידיאליסטי, אולי אפילו יומרני.

לא פלא שהחלק הציני שבי התקשה להכיל את זה....

אבל ברגע שהרשיתי לעצמי "לטעום" את המילה הזאת , הרגשתי ש"זה זה".

אז קבלו תיקון - אני לא מוכר, אני מחלק מתנות - ומי שאוהב אותן, מוזמן לקחת - יש כאן מספיק לכולם :-)

והנה לכם מתנה קטנה ממני - "שאלת גישוש", כמו שאני קורא להן:

מה המתנה שלכם?
לעצמכם, לאנשים הקרובים לכם, ללקוחות שלכם, לעולם?


ואם השאלה מעוררת בכם קצת אי-שקט, אני מזמין אתכם לעשות כמוני  - לעצור ולבדוק מה בדיוק קורה שם, איזו אמונה מגבילה עולה ומה אתם בוחרים לעשות איתה?

נ.ב. ביום חמישי הקרוב אני עורך וובינר ראשון  בסדרה "שחרור אמונות מגבילות" - המפגש פתוח לקהל הרחב - עוד מתנה  ממני שאתם מוזמנים לשתף גם עם החברים שלכם.

יום שני, 3 בינואר 2011

וידויו של "המודט המשתמט"


בגיל 18 הגעתי "במקרה" לקורס וויפאסנה...

כן, כן, אותה "סדנת השתיקה" המפורסמת...

10 ימים שהיו אולי הכי מאתגרים בחיי, 10 ימים ללא "הצעצועים" הרגילים שיסיחו את הדעת מן המפגש הבלתי אפשרי עם עצמי, עם מה שאקהרט טולה קורא לו "גוף הכאב"...

ועד כמה שזה אולי ישמע בומבסטי - יצאתי משם בן אדם אחר, עם פרספקטיבה שונה לגמרי על עצמי ועל האנשים מסביבי...

אבל אתם יודעים מה היה הדבר הכי מפתיע, אחרי שחזרתי?

לא הצלחתי להתמיד בתרגול הנפלא הזה...


ולא משנה עד כמה היה ברור ההבדל בין אותם ימים שעשיתי מדיטציה בבוקר לבין אותם ימים ש"דילגתי" עליה...

ולא משנה אילו חוויות מרתקות עברתי בקורסים הנוספים שעשיתי  ועם אילו תובנות מדהימות הייתי יוצא משם... 

שוב ושוב, שבוע-שבועיים-חודש אחרי הקורס הייתי מוצא את עצמי "משתמט" ובהדרגה מזניח את תרגול המדיטציה...

כמובן, לא יכולתי להתעלם מן המצב הפרדוקסלי הזה (שהפך גם לקצת מביך עבורי, כשהתחלתי לעסוק באימון אישי) וניסיתי להבין את הגורמים להתנהגות התמוהה הזאת...

במשך שנים הצלחתי לזהות שתי סיבות עיקריות:

  1. הראשונה הייתה קשורה לתרגול עצמו - מדיטציית וויפאסנה הרגישה  כמשהו די נפרד משאר החיים שלי - מעין מרחב "נזירי" בעל ערכים והתכוונות שונה מאוד מה"חיים האמיתיים".

    והפער הזה היה אולי הגורם העיקרי שהוביל אותי לפיתוחה של שיטת M-Focusing  - מתוך חיפוש אחרי תרגול אישי שיהיה חלק אינטגרלי מן החיים שלי...

    אחד הדברים החשובים שקיבלתי מן התרגול החדש היה זרקור חזק על "המחשבות האוטומטיות" שהיו רצות אצלי בראש - אותו "רקע מחשבתי" שצבע באופן חצי-לא-מודע את כל החוויה היומיומית שלנו.

  2. ועם הזמן הצלחת לזהות את הסיבה השניה -  "אמונה מגבילה" קריטית שמנעה ממני לתרגל באופן עקבי - תפסתי את עצמי חושב מחשבות בסגנון:

    "אתה מתפנק ומבזבז את הזמן שלך על שטויות במקום להתעסק בדברים דחופים דורשים את תשומת הלב שלך"

מהר מאוד גם הבנתי שלא מדובר באמונה מגבילה אישית שלי, אלא במעין "סדנדרט מחשבתי" שטבוע עמוק מאוד בתת-המודע הקולקטיבי שלנו.

בחברה שלנו שהאידיאל שלה זה ה-self made man, עם הדגש המתבקש על making/doing - "העשייה" - על חשבון ה-being - "ההוויה", באופן טבעי אנו מרגישים אשמה מסוימת לעשות משהו שאולי אין לו תועלת מיידית ו"אובייקטיבית" מעבר ל"פשוט להיות"...

ואולי תחושת האשמה המעורפלת היא  זאת שהופכת את ה"פשוט להיות" הזה ללא כל כך פשוט...




יום חמישי, 30 בדצמבר 2010

איפה תחנו בשנה הבאה?

אתם יודעים, בערב השנה החדשה - בין אם אזרחית או יהודית או מוסלמית או סינית - רבים מאיתנו נוטים לתכנן תוכניות ולהבטיח לעצמנו שינויים והתחלות חדשות - החל מי "אני מתחילה דיאטה חדשה" ועד "בשנה הבאה אני אהיה יותר עם המשפחה שלי"...

אה, הכוונות הטובות...

אבל בואו נשאל את עצמנו בכנות:

"למה שהפעם זה יהיה שונה?"


הרי אם נעצור שנייה, לרוב נמצא את עצמנו עדיין בגבולות של אותו מגרש משחקים, גם אם המשחק שלנו הוא "more, better, different" כלשון מורי ורבי וורנר ארהרד...



זה מזכיר לי את הסיטואציה החוזרת שאני נתקל בה כל פעם שאני נכנס לחניון של אחד הקניונים הגדולים.

אני רואה עשרות נהגים מסתובבים במעגלים, צופרים, מחפשים את פיסת החניה האחרונה לפני שאחרים ישימו לב אליה.


ומי לדעתכם נאלץ להסתובב יותר מכולם?

האלה שרוצים לחנות כמה שיותר קרוב לכניסה לקניון - הפרדוכס שמוכר לי כל כך מעבודת האימון שלי - ככל שאנו "נעולים יותר" על המטרה הצרה, מרחב האפשרויות שלנו מצטמצם וכך גם האפקטיביות האישית שלנו.

ואתם יודעים מה הטריק למציאת חניה מהירה?

פשוט לעבור למפלס אחר...

לשנות את מגרש המשחקים...
לשחרר את החשיבה דו-מימדית ולהיפתח גם למימדים נוספים - אולי ממש לא צפויים - של ההוויה...

וזה בדיוק מה שהייתי רוצה לאחל לעצמי ולכם:
בשנה הבאה...
בשעה הבאה...
בשנייה הבאה...




יום ראשון, 5 בדצמבר 2010

תובנות של "פליט דניה"



אתמול בערב חזרנו הביתה - "פליטי דניה", כמו קראנו לעצמנו בצחוק...

היום בבוקר כשישבתי וניסית לעשות קצת סדר בבלגן של שלושת הימים האחרונים, הבנתי שבאופן פרדוקסלי כל החוויה הזאת הייתה חתיכת שיעור בשבילי.

את השיעור הראשון - אולי החשוב ביותר - קיבלתי עוד ביום חמישי...

עשינו גיחה קצרה לבית שלנו "עם הנוף אל השרפה" לראות מה המצב ולקחת כמה דברים "למקרה ש..."

הסתובבתי בבית וגיליתי שאני לא ממש יודע מה לקחת. כמעט כל דבר שראיתי - חשבתי  עליו: "טוב, אני לא ממש חייב את זה..."

זה היה חתיכת גילוי:

אני לא חייב את כל הדברים הללו...


דבר נוסף - וקצת עצוב - שגיליתי הייתה הקלות שבה אני נופל לאשליית ה-"אני יודע".

היה לי קל לגחך על הטוקבקיסטים "יודעי-כל", על השדרנים הצדקניים, אפילו על אחותי שצעקה על מטוסי הכיבוי שעברו לידנו - "למה אתם שופכים מים שם? הרי השרפה היא ליד!"...


"ככה לא בונים חומה!"   - צחקתי עליה, אבל באותו הרגע ידעתי שגם אני  נופל לאותה המלכודת...

כשלראשונה אחרי שנים נכנסתי לאתרי החדשות והתחיל שהתבהר לי  - כך חשבתי :-)  -  גודל המחדל, מצאתי את עצמי מתפתה שוב-ושוב ל"חכמת הבדיעבד"...

"הכתובת הייתה על הקיר...
 מישהו צריך לשלם על זה...
 מי הגאון ש...? "

מודה באשמה -  המחשבות הללו כל הזמן הסתובבו בראשי במהלך כל הימים הללו...

גם אני - כמו הרוב - חיפשתי הסבר פשוט...

המוח שלי ניסה לברוח מחוסר הוודאות ומן העמימות של מצב ולפרש, להסביר, לעשות קצת סדר (או לפחות אשליה של סדר).

ולא היה שום הבדל מהותי בין הפרשנויות שלי לבין "ההברקה" של הרב עובדיה - שנינו חיפשנו משהו שייצוק משמעות לתוך סיטואציה חסרת-המשמעות הזאת.

שנינו צעקנו - כל אחד בדרכו שלו:

"ככה לא בונים חומה!"


ולא נעים להודות  - זה היה מקום ממנו רצתי והצטרפתי ליוזמת "שתילה מחדש בכרמל" שקמה לה בפייסבוק - וגם כאן היה שיעור בשבילי, כשיום אחרי נוכחתי לדעת בפעם המי-יודע-כמה שהטבע הרבה יותר חכם מאיתנו. (בסוף אימצתי את העצה של עננה ופשוט תרמתי לקק"ל -אם גם אתם רוצים לעזור לשיקום הכרמל, אני ממליץ להיכנס עכשיו לדף המיוחד באתר קק"ל)

בקיצור למדתי על עצמי המון בסוף השבוע הארוך הזה...

אז איפה זה משאיר אותי?

קצת יותר חופשי,  קצת יותר מעורב, קצת יותר צנוע...

מקווה שזה גם יחזיק מעמד לאורך זמן :-)



יום חמישי, 25 בנובמבר 2010

איך כמעט נכשלתי בטכניון

כמו שחלקכם אולי יודעים, בעברי הרחוק עסקתי במחקר אקדמי בתחום הלמידה, והיום הייתי רוצה לשתף אתכם באחד השיעורים החשובים שלמדתי בתחילת דרכי האקדמית.

השיעור נבע מכישלון צורם שנחלתי בסמסטר הראשון שלי בטכניון.

כדי לשים את הדברים בפרספקטיבה נכונה, כדאי אולי להגיד כמה מילים על הרקע האישי שלי. מאז גיל 12-13 התחלתי לפתח לעצמי תדמית של "ילד פלא" עם כישרון בתחום המדעים המדויקים - כישרון שאיפשר לי בין השאר להגיע לאולימפיאדה בינלאומית במתמטיקה ולהתקבל  ל"תוכנית המצוינים" היוקרתית בטכניון.

וכמו שאתם יכולים לנחש, בגלל הכישרון המולד והתפיסה המהירה, התרגלתי  שההצלה בלימודים באה לי בלי יותר מדי מאמץ.

אבל אז הגעתי לטכניון...

התחלתי את הסמסטר, באתי לכל הרצאות ולחלק מן התרגולים (אמרתי לעצמי - "מה אני צריך את זה? הרי אני מבין את החומר, אז למה לי לבזבז זמן על התרגולים?") והכול הלך טוב ויפה, עד שהגענו למבחני אמצע הסמסטר...

ואז גיליתי דבר מאד מפתיע ולא נעים...

גיליתי שבחלק מן הקורסים,  דווקא במתמטיקה ופיזיקה - התחומים החזקים שלי! - אני לא  באמת שולט בחומר.

אני - שרגיל היה לקבל 100 מבלי להזיע - פתאום בקושי עובר את המבחן בזחילה!

והדבר הכי מתסכל היה ש"ידעתי" את החומר.


אבל כשהגיע הזמן לעשות עם זה משהו, לפתור בעיה במבחן - פתאום גיליתי לתדהמתי הרבה שלא הצלחתי ליישם את מה שלמדתי.

ככה גיליתי פעם ראשונה בחיים שלי את הפער הכואב בין מה שחשבתי שידעתי לבין מה שידעתי באמת...

הפער נבע מן ההבדל בין "מידע" ל"ידע" - ההבדל המהותי שלצערי מערכת החינוך שלנו מתעלמת ממנו בעקשנות...

"מה כוונת המשורר?"

"מידע" מול "ידע"

בואו נסביר את שני המושגים הללו:
  • "מידע" - מתייחס לעובדות, כללים, תיאוריות, הוא עוסק לרוב בצורה חיצונית של הדברים וקל לבטא אותו באמצעות המילים
  • "ידע" - מתייחס לקשרים העמוקים בין הדברים, למבנה הפנימי שלהם.  הביטוי האמיתי שלו הוא בהוויה ובפעולה, והוא תמיד כולל בתוכו מיומנות מעשית.
ההבדל בין השניים הוא ההבדל בין יכולת "לדבר על..." לבין "לחיות ולעשות את..."

ההבדל הנצחי בין תיאוריה לפרקטיקה...

או, אם נשתמש בדימוי מתחום אחר לגמרי, ההבדל בין לבלוע את האוכל כמו שהוא לבין לעכל אותו להפוך אותו לאנרגיה זמינה ולחלק אינטגרלי מן הגוף שלנו.

זאת הסיבה בגללה אני כל כך אוהב את המוטו של וורנר ארהרד:

.In life, understanding is the booby prize
בחיים, ההבנה היא סך הכול פרס תנחומים.


כי הרבה פעמים ה"הבנה" שלנו מוגבלת לרמה אינטלקטואלית-תאורטית - כלומר לרובד ה"מידע" בלבד.

וכמו שלמדתי בדרך הקשה בתחילת דרכי בטכניון - הפער בין הבנה כזאת לבין ידע אמיתי הוא גדול ולפעמים גם די מעצבן, ואשליית ההבנה היא אחד המכשולים הגדולים ביותר בדרך לפיתוח מיומנות אמיתית...





יום רביעי, 20 באוקטובר 2010

לצאת מן "האזור האפור"

לפני יומיים סיימתי תהליך אימון הכי אינטנסיבי שעברתי בחיים שלי.

התהליך - "מרתון משמעת עצמית" -  התקיים במשך שלוש שבועות ב"שלט רחוק" (הכל עבר דרך האינטרנט, מבלי שפגשתי את המאמן פנים אל פנים ולו פעם אחת)  ובדיעבד, השם "מרתון" לא היה סתם מטאפורה, אלא תיאור מאוד מדויק של רמת המחויבות שנדרשה מן המשתתפים  :-).

אחד הדברים הכי מפתיעים בכל התהליך היה שלא היה שם שום דבר "חדש" - את רוב הדברים שדובר עליהם במרתון כבר הכרתי ואף השתמשתי בחלק גדול מהם הן בחיי האישיים והן בסדנאות שלימדתי.

הסוד העיקרי היה התהליך עצמו - רצף אינטנסיבי ביותר של עשיה - חיצונית וגם פנימית -  בכל תחומי החיים בו זמנית, שבו כל צעד מכין לצעד הבא וביחד הם יוצרים "מהירות מילוט" שפשוט מטיסה אותך לשמים.

אני חייב להודות שהאפקטיביות של התהליך ממש הפתיעה אותי - עד כדי כך שהחלטתי שאני פשוט חייב ליצור מסגרת דומה גם העברית - אז כל מי שרוצה לשנות את החיים שלו (וחברה, אני לא צוחק - זה מה שהתהליך הזה עשה לי) תתכוננו לינואר שבו יתחיל המחזור הראשון של "מרתון" בארץ.

אבל בינתיים הייתי רוצה לשתף אתכם בתהליך אחד פשוט, אבל מדהים באפקטיביות שלו, שאתם יכולים לעשות בעצמכם כבר היום - "תהליך פינוי האזור האפור".

רק, לפני שנמשיך, יש לי בקשה אליכם:

אם אתם לא מתכוונים לעשות את התהליך הזה עוד היום - בבקשה, תעצרו עכשיו ואל תמשיכו לקרוא!

אני לא רוצה סתם להעמיס על המוח שלכם בעוד מידע חסר תועלת שפשוט נאגר שם וגורם לערפול, בלבול ושיתוק.

כן, כן, לפעמים מידע נוסף מביא יותר נזק מתועלת!


אז בואו נמשיך...

קודם כל בואו נבין מה הזה "האזור האפור" הזה...

הפסיכולוגים הקוגניטיביים מבחינים בין "שלושה מעגלי תשומת הלב":
  1. המעגל הקרוב - שמכיל נושא/אובייקט יחיד שבו אנו מתרכזים בכל רגע נתון.
    שימו לב, גם מי שחושב שהוא מסוגל לעשות כמה דברים בו זמנית - מה שקורה בפועל הוא שהמוח שלכם עושה סוויצ' מדבר לדבר במהירות בזק, מבלי שתשימו לזה לב
  2. מעגל הביניים - מכיל את המשימות במצב "היכון", כלומר כאלה שנמצאות בפאתי התודעה ואנחנו יכולים בקלות לכוון אליהן את "פנס תשומת הלב". המחקר המפורסם של ג'ורג' מילר על "מספר הקסם 7±2" מתייחס בדיוק למעגל הזה - כלומר ליכולת שלנו להחזיק בין 5 ל-9 פריטים במצב "היכון" במעגל הביניים של תשומת הלב שלנו.
  3. המעגל הרחוק - מתייחס לכל מה שנהוג לקרוא לא-מודע ותת-מודע, כלומר תכנים שלא זמינים לנו באופן מידי.

עכשיו, מה קורה כמנסים לדחוס יותר מ-9 פריטים למעגל הביניים?


התוצאה היא מה שנקרא "עומס קוגניטיבי", כלומר זרם מידע שעולה על "התכולה" של המוח שלנו.
ואז  מעגל הביניים הופך ל"אזור האפור" שבו כל הדברים מעורבבים ביחד, הכול מעורפל ומבולבל, והיכולת שלנו לנווט בזרם המידע - וכתוצאה מזה, בזרם החיים - משותקת לחלוטין.

זה דומה לניסיון להריץ יותר מדי תוכנות על מחשב ישן עם זיכרון קטן - המחשב פשוט נתקע!

ומה קורה כשהמחשב נתקע?

אנחנו מתחילים להתעצבן :-)

וזה בדיוק מה שקורה לנו כשקליפת המוח שלנו לא עומדת בעומס - המסר "אני לא עומד הזה" יורד אל המערכת הלימבית שמפרשת אותו כסכנה הישרדותית ויוצרת שלל של תגובות רגשיות - מחרדה ודיכאון ועד כעסים ונדודי שינה.


דרך אגב, זאת בדיוק הסיבה למה ביקשתי מכם לא להמשיך לקרוא אם אתם לא מתכוונים לעשות שימוש מיידי במידע שאני עומד להציג - אני לא רוצה להיות עוד גורם בהגדלת ה"אזור האפור" שלכם :-)

אז מה אנחנו עומדים לעשות עכשיו, כדי לצאת מן האזור האפור?

מיפוי האזור האפור:

התהליך הבא  ידרוש מכם חצי שעה לפחות של "זמן מוגן", כלומר פרק זמן שבו אף אחד ושום דבר לא יפריע לכם באמצע.

לכן אם עכשיו, כשאתם קוראים את השורות הללו, אין לכם את "הזמן המוגן" הזה, אני שוב מבקש - תעצרו ותחזרו לקרוא כשתוכלו לפרגן לעצמכם חצי שעה של שקט מוחלט.

או קי, התארגנו?

אנחנו עומדים לעשות עכשיו "ריקון מוחלט" של מעגל הביניים שלכם, לכן את התהליך הבא חייבים לעשות בכתב (!!!), כדי להעביר את כל התכנים "האפורים" מן הראש שלכם אל הנייר.

כשתעברו על השאלות ברשימה הבאה, תישארו עם כל השאלה שתי דקות לפחות ותמשיכו לכתוב עד שתרגישו שלא נשאר שם כלום (גם אחרי שהגעתם לתחושת "זהו", תהיו עם השאלה עוד שלוש נשימות, על מנת לוודא שאכן לא שכחתם כלום).

אז קחו לכם מחברת וכלי כתיבה ותתחילו לרשום:
  • מהם הדברים שאני חושב/ת עליהם ברגע זה?
  • על מה חשבתי במהלך היום?
  • מה היה הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהתעוררתי היום בבוקר?
  • מה העסיק אותי במהלך השבוע אחרון?
  • במהלך החודש האחרון?
  • במהלך השנה האחרונה?
  • מה מדאיג אותי?
  • ממה אני מפחד/ת?
  • אילו דברים חדשים אני רוצה להתחיל אבל טרם התחלתי?
  • אילו דברים אני רוצה לסיים ועוד לא סיימתי?
  • אילו דברים אני עושה עכשיו שדורשים ממני לעשות את הצעד הבא?
אחרי שתסיימו לענות על כל השאלות הללו, אני ממליץ לעבור על כל מה שכתבתם פעם נוספת, כדי לראות שלא נשאר דבר "בפינות החשוכות" - אין צורך להתאמץ ולחפש משהו בכוח - פשוט תנו לעלות לכל מה שעולה.

ומה עכשיו?

בשלב הזה אני לא רוצה לתת לכם "מתכונים מוכנים" של מה עושים עם כל מה שרשמתם - פשוט תפעילו את ניסיון החיים ואת היצירתיות שלכם - תעשו מה שנראה לכם טבעי.

ומי שרוצה למצות עד הסוף את הפוטנציאל העצום של התהליך הזה - תעשו אותו כל יום במשך שבוע בסוף היום, לפני שאתם הולכים לישון.

וכמובן, אני מאוד אשמח לקרוא בהערות למטה על ההתנסות שלכם מן התהליך הזה:
  • מה קיבלתם?
  • מה הפתיע אתכם?
  • מה איתגר אתכם?
  • מה אתם עומדים לעשות אם הרשימה שיצרתם?.

נ.ב. מי שמכיר כבר שיטות "ניקוי רגשי/אנרגטי" כגון EFT או M-Focusing יקבל כאן שפע של חומרים "מהאזור האפור"  - חומרים שמהווים מפתח למחסומים הפנימיים שעד עכשיו בלמו מכם זרימה ומימוש מלא של היכולות שלכם, אז נצלו את הזדמנות הפז הזאת לנקות את הלא-מודע מ"שאריות לא מעוכלות" שהצטברו בו.


יום חמישי, 2 ביולי 2009

המורים שלי - חלק 1

אני חושב שאחת השאלות החשובות ביותר שבן אדם יכול לשאול את עצמו הינה:

מי המורים שלי? ממי אני לומד? מיהו מקור ההשראה בשבילי?

חשבתי היום על רעיון מעניין - לכתוב סדרת מאמרים על המורים שלי...

הרעיון עלה כשעברתי על הגליונות הישנים (מאוד :-) ) של הניוזלטר ומצאתי קטע מתורגם מ-Randy's Rants - הניוזלטר של רנדי גייג', אחד המאמנים המובילים בעולם בנושא של יצירת שפע.

כמו לפני שנתיים, כשתירגמתי את הקטע, גם הפעם רנדי גרם לי לחשוב ולבחון את עצמי לעומק.

הייתי רוצה לשתף אתכם בכמה קטעים חזקים במיוחד מן הגליון ההוא:


שפע אמיתי לא קשור לצבירת מספר צעצועים יותר גדול מכל שאר האנשים, או לניסיון להרוויח סכום מסוים של כסף ואז "לחיות את החיים הטובים".

לחיות בשפע אומר ליהנות מן החיים כאן ועכשיו, ליצור את השילוב הנכון של חירות כלכלית, בריאות, יחסים, אושר ורוחניות.

וכמה שזה קשה לרוב האנשים!

הם כל כך מתוכנתים על-די האמונות מגבילות עד שאיבדו את היכולת הבחנה וחשיבה ביקורתית.

הם "קונים" את המנטאליות של חוסר אונים ותלותיות שמטופחת על ידי הממסד.

הם נשאבו אל תוך "וירוסים" של חשיבת חוסר שמופצים על ידי המדיה.

וכמובן מיליוני אנשים עדיין סוחבים על גבם את האמונה "להיות עני זה דבר רוחני" שנשתלה בהם על ידי הדתות המאורגנות.

אבל להציע לאנשים הללו לחשוב בצורה ביקורתית קשה באותה מידה כמו ניסיון להציל בן אדם טובע. הם חובטים לכל הכיוונים בכזאת היסטריה, שרוב הסיכויים שהם ימשכו אתכם מטה יחד איתם.

בכל מקרה, אני מקווה שאתם מוכנים לעשות עבודה אמיתית ולבדוק את אמונות הליבה שלכם, כי זהו בדיוק המקום בו תוכלו להשיג פריצת דרך אמיתית.

השאלה הכי חשובה שאתם יכולים לשאול את עצמכם היא זאת:

מה אתם עושים כשאתם פוגשים מידע שנוגד את האמונה הנוכחית שלכם?

אם אתם דומים לרוב האנשים שקוראים את הניוזלטר הזה, זה עשוי להיראות בערך ככה:

נרשמתם כי אתם רוכשים מידה מסוימת של כבוד למה שיש לי להציע, ובמידה מסוימת אתם נוטים להאמין לי.

אז אם הדברים שאני אומר גורמים לכם להסתכל באור קצת אחר על האמונות שלכם, אולי תגידו " הממם, זה מעניין, כדאי לי לבדוק את זה." ורוב הסיכויים שאכן תעשו זאת.

עכשיו מה קורה כשאני מעלה איזו סוגיה שעומדת בניגוד מוחלט לאחת מהאמונות הבסיסיות ומושרשות שיש לכם?

אם אתם כמו רוב האנשים, אתם תנידו בראשכם ותגידו משהו בסגנון:
"טוב, לגייג' הזה יש הרבה רעיונות טובים, אבל כאן הוא טועה ובגדול"

אבל זאת לא הדרך שבה אנשים החכמים הופכים עוד יותר חכמים, ואנשים דגולים הופכים להיות עוד יותר דגולים. ואני לא טוען כאן שכל מה שאני אומר הוא נכון, או שעליכם לקבל כל מה שאגיד כאמת לאמיתה (זה לא יקדם אתכם בהרבה אם תחליפו את אמונות שתוכנתו אל תוך המוח שלכם בילדות באמונות שלי).

אבל מה שזה כן אומר זה שעליכם להיות מוכנים להטיל ספק בכל דבר – במיוחד אם מדובר באמונות מושרשות, אליהן אתם מרגישים קשורים במיוחד.

יותר מכול, שימו לב לדברים שמעוררים אצלכם תגובה רגשית חזקה.

אם אתם כועסים, מרגישים מאוימים או נעלבים – כנראה נגעתם בסוגיה שדורשת בדיקה רצינית וכנה. כל מומחה לבריאות הנפש יגיד לכם שכשמשהו מעורר אצלכם רגשות חזקים, בדרך כלל זה חושף חוסר בטחון שלכם. בדרך כלל אותם דברים שמכעיסים אותנו באנשים אחרים משקפים לנו נושאים מהם אנו חוששים בתוך עצמנו.

אז מה איתכם? הייתכן שאתם מחזיקים בדעות מסוימות מן הסיבה הפשוטה שהן מאפשרות לכם לתרץ התנהגויות שמונעות מכם לממש את מלוא הפוטנציאל שלכם?

השאלה הזאת עשויה להיות השאלה החשובה ביותר ששאלתם את עצמכם השנה, לכן אני מקווה שתתייחסו אליה ביראת כבוד שהיא ראויה לה. אני רוצה שתתחברו אל הפוטנציאל שלכם ואני מוכן להסתכן בלהעליב אתכם, אם זה מה שנחוץ כדי להשיג את המטרה הזאת.

רוב האנשים יגידו לכם את מה שאתם רוצים לשמוע, אבל חבר או מורה אמיתי לעולם לא יעשו זאת. כשאני כותב ספר, נואם בכנס או כותב את הניוזלטר הזה, יש לי משימה אחת בלבד – לגרום לכם לחשוב.

והמשימה שלכם היא לתרגל חשיבה ביקורתית ולבחון את האמונות שלכם. ואם לאחר הבדיקה מצאתם שהאמונה הזאת אכן משרת אתכם - מצוין ! אבל אם לא, אתם יכולים להחליף אותה באחת שיותר מתאימה. וכאן הוא מקור ההארה, האתגר והצמיחה. זה מקום שכולנו רוצים לשכון בו.

שיהיה לכם שבוע ענק!

רנדי.


היום, כשאני קורא את השורות הללו, אני מתחבר אליהם עוד יותר, מאשר לפני שנתיים כשתרגמתי אותם - סימן מובהק לחוכמה ואל-זמניות של המסר. אם מה שקראתם נגע גם בכם - פשוט תיכנסו לאתר של רנדי ותירשמו לניוזלטר שלו: http://www.randygage.com

אין כמו ללמוד מן המקור, זה מה שאני תמיד אומר :-)

נ.ב. כמו שאתם יודעים, השבוע התחיל הקורס My Wave והרבה אנשים שמסיבות שונות לא הסתדר להם להצטרף לסדנה שאלו מתי יפתח מחזור נוסף.

אז לאור הבקשות הרבות, החלטתי להקדים את הסדנה הבאה - עדיין לא קבעתי תאריך מדויק, אבל ככל הנראה היא תפתח במחצית הראשונה של אוגוסט - פשוט תעכבו אחרי העדכונים באתר.