האם גם מכרת את נשמתך?

יום שלישי של סדנת "מרתון" ושוב עולה השאלה המעצבנת "בשביל מה אני כאן?"

לידי עומד בחור דתי צעיר, משפיל את עיניו ובקול חנוק מספר על תחושת הצביעות, על הבלבול, על טשטוש הזהות העצמית:

אני חושש שכשאמות, האלוהים יבחן את מה שעשיתי ויגיד -
 "נו, בסדר, ניקח אותו..."
אבל אז, כשהמלאכים יגיעו לקחת את נשמתי...
אני מאוד פוחד שהם לא ימצאו שם כלום...

אני שומע אותו ומתחיל לבכות...

הוא קורא בשמו לריק החמקמק הזה שהתקרבתי אליו במשך שלושת ימי הסדנה, מסכה אחרי מסכה, שקר אחרי שקר, קליפה אחרי קליפה...

תקראו לזה "ניכור", "איבוד הנשמה" או כל שם אחר - פתאום זה כל כך מוחשי וכל כך מפחיד...

Is there anybody in there?

Just nod if you can hear me

Is there anyone at home?

ובדיעבד אני מבין שככל שאני מנסה לברוח מן הריק הזה, אני רק מסתבך יותר, ועוד יותר מאבד את עצמי...

וברגע שאני מרשה לעצמי לצלול עמוק אל תוך ה"חור השחור" הזה, באופן מופלא פתאום אני יוצא מצדו השני - באמת חי, נוכח, כאן ועכשיו, הרבה יותר "אני"...

לפני כמה שנים, כשעוד עסקתי בשיווק רשתי, אחד הדברים שהניעו אותי היה הדימוי של "מרוץ העכברים"...

משהו בו הרגיש לי מאוד מדויק, הוא נתן ביטוי מאוד מוחשי לתחושה הלא ברורה של "משהו לא בסדר כאן, זאת לא הדרך לחיות!"

באותה תקופה חשבתי שמילת הקסם "הכנסה פאסיבית" היא אותו המפתח שיפתח את הדלת מהעולם של ההישרדות, של המכניות, של "לשחק כדי לא להפסיד" אל "העולם האמיתי" של חופש, זרימה, יצירה...

היום, כשיש לי הכנסה פסיבית, לאט-לאט מתברר לי שחיפשתי את המפתח בפינה הלא נכונה...

למדתי בדרך ניסוי וטעייה שהדבר העיקרי שעומד ביני לבין "העולם האמיתי" הוא מה שאני קורא לו "גישה פונקציונאלית",  כלומר ההקשר האוניברסלי  שבו אנחנו רואים את עצמנו כסכום כל התפקידים שאנו ממלאים ותו לא...

וזה מה שיוצר את התחושה המתסכלת של "בורג במכונה" - לא אילוצים כלכליים, ולא מקום שבו אנו חיים, ולא העיסוק, ולא האנשים מסביב...

אנחנו עושים את זה לעצמנו...

כשאני מצמצם את עצמי לתפקיד מסוים - של אבא, של בעל, של מאמן, של משווק, של יוצר - במוקדם או במאוחר אני מקטין את עצמי, הופך את עצמי לאובייקט, לפונקציה...

ואז - לרוב לא במודע - אני מתחיל להרגיש שאני מפספס משהו, ש"מכרתי את עצמי בזול", שאיבדתי משהו חשוב מאוד בדרך...

שאיבדתי - או שאולי מכרתי? - את נשמתי...

ואז אני מתחיל לכעוס...

על הבת המתוקה שלי שלא משאירה לי זמן לעצמי בבקרים...

על אשת האהובה שבגללה - כמובן :-) - אין לי מספיק זמן למקצוע שאני גם אוהב...

על המקצוע המדהים ששם עבורי רף בלתי אפשרי של מושלמות...

כי ברגע שאני מתנה את תחושת הסיפוק והערך העצמי בביצוע "אידיאלי" של התפקיד שלי - אכלתי אותה...

הרי שום תפקיד - חשוב ככל שיהיה - אף פעם לא "ימלא" אותי עד הסוף, תמיד תהיה שם תחושת פספוס, צל של אותו "חור שחור" שדיברתי עליו בהתחלה...

כי כל תפקיד הוא רק חלק ממני, ותחושת שלמות מגיעה - בהגדרה - רק מהשלם...