האם אתם סירת משוטים או ספינת מפרש?

כמו שאתם בטח יודעים, חצי המוח הימני שלנו "חושב" בעזרת דימויים ומטפורות.

לפני כמה ימים עלה בי "במקרה" דימוי יפיפה לשתי דרכים שונות להתייחס אל עצמנו ואל אינטראקציה בינינו לבין העולם מסביב - "הדרך של סירת משוטים" ו-"הדרך של ספינת מפרש".

• כשאני רואה את עצמי כסירת משוטים, הדרך היחידה לנוע לאיזשהו מקום, זה להתחיל להזיע ולחתור.
  
  וכמובן, ברגע שהפסקתי לחתור, אני מיד עוצר.
  
  זוהי הגישה של "אין העומד בפני הרצון" שיש בה גרעין של אמת, אבל אמת חלקית בלבד - אכן, כל עוד יש כוח רצון, אפשר להזיז דברים.
  
  אבל כמו שכולנו יודעים טוב-טוב מניסיונו האישי - כוח הרצון זה משאב מתכלה שנגמר מהר מאוד...
  
  ואז אנו מוצאים את עצמנו תשושים באמצע אוקיינוס החיים...
  
• מנגד, כשאני חושב על עצמי בתור ספינת מפרש, המאמץ היחיד שנדרש ממני זה להציב את המפרשים בזווית נכונה אל כיוון הרוח.
  
  אך כמובן, לחיסכון העצום הזה באנרגיה אישית יש מחיר מסוים - שימוש אפקטיבי במפרשים דורש מיומנות גדולה יותר וגם מודעות גדולה יותר ל"הלכי הרוח" - גם הפנימיים וגם חיצוניים.

וכאן אני רואה את התפקיד העיקרי של כל תהליך התפתחות אישית - להעביר את "מוקד הכוח" בחיים שלנו מן החלק המודע -  small mind כמו שקוראים לו בזן - אל הלא-מודע - ה-Big Mind.

כי כמו שכתבתי לפני זה ב"מה הקשר בין אוטו תקוע לכוח הרצון?",

יחס הכוחות בין המודע ללא-מודע הוא 1 ל-20000!

לכן, כאשר אנו לומדים לשחרר את המשוטים של ה-small mind  ונותנים לרוח של ה-Big Mind להניע אותנו, החיים הופכים ממסע מפרך לשיט חלומי.

ואז, כלשון משה פלדנקרייז, באופן טבעי אפשר:

להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי,
את הקשה לקל,
ואת הקל לאלגנטי

איך כמעט נכשלתי בטכניון

כמו שחלקכם אולי יודעים, בעברי הרחוק עסקתי במחקר אקדמי בתחום הלמידה, והיום הייתי רוצה לשתף אתכם באחד השיעורים החשובים שלמדתי בתחילת דרכי האקדמית.

השיעור נבע מכישלון צורם שנחלתי בסמסטר הראשון שלי בטכניון.

כדי לשים את הדברים בפרספקטיבה נכונה, כדאי אולי להגיד כמה מילים על הרקע האישי שלי. מאז גיל 12-13 התחלתי לפתח לעצמי תדמית של "ילד פלא" עם כישרון בתחום המדעים המדויקים - כישרון שאיפשר לי בין השאר להגיע לאולימפיאדה בינלאומית במתמטיקה ולהתקבל  ל"תוכנית המצוינים" היוקרתית בטכניון.

וכמו שאתם יכולים לנחש, בגלל הכישרון המולד והתפיסה המהירה, התרגלתי  שההצלה בלימודים באה לי בלי יותר מדי מאמץ.

אבל אז הגעתי לטכניון...

התחלתי את הסמסטר, באתי לכל הרצאות ולחלק מן התרגולים (אמרתי לעצמי - "מה אני צריך את זה? הרי אני מבין את החומר, אז למה לי לבזבז זמן על התרגולים?") והכול הלך טוב ויפה, עד שהגענו למבחני אמצע הסמסטר...

ואז גיליתי דבר מאד מפתיע ולא נעים...

גיליתי שבחלק מן הקורסים,  דווקא במתמטיקה ופיזיקה - התחומים החזקים שלי! - אני לא  באמת שולט בחומר.

אני - שרגיל היה לקבל 100 מבלי להזיע - פתאום בקושי עובר את המבחן בזחילה!

והדבר הכי מתסכל היה ש"ידעתי" את החומר.

אבל כשהגיע הזמן לעשות עם זה משהו, לפתור בעיה במבחן - פתאום גיליתי לתדהמתי הרבה שלא הצלחתי ליישם את מה שלמדתי.

ככה גיליתי פעם ראשונה בחיים שלי את הפער הכואב בין מה שחשבתי שידעתי לבין מה שידעתי באמת...

הפער נבע מן ההבדל בין "מידע" ל"ידע" - ההבדל המהותי שלצערי מערכת החינוך שלנו מתעלמת ממנו בעקשנות...

"מה כוונת המשורר?"

"מידע" מול "ידע"

בואו נסביר את שני המושגים הללו:

• "מידע" - מתייחס לעובדות, כללים, תיאוריות, הוא עוסק לרוב בצורה חיצונית של הדברים וקל לבטא אותו באמצעות המילים
• "ידע" - מתייחס לקשרים העמוקים בין הדברים, למבנה הפנימי שלהם.  הביטוי האמיתי שלו הוא בהוויה ובפעולה, והוא תמיד כולל בתוכו מיומנות מעשית.

ההבדל בין השניים הוא ההבדל בין יכולת "לדבר על..." לבין "לחיות ולעשות את..."

ההבדל הנצחי בין תיאוריה לפרקטיקה...

או, אם נשתמש בדימוי מתחום אחר לגמרי, ההבדל בין לבלוע את האוכל כמו שהוא לבין לעכל אותו להפוך אותו לאנרגיה זמינה ולחלק אינטגרלי מן הגוף שלנו.

זאת הסיבה בגללה אני כל כך אוהב את המוטו של וורנר ארהרד:

.In life, understanding is the booby prize

בחיים, ההבנה היא סך הכול פרס תנחומים.

כי הרבה פעמים ה"הבנה" שלנו מוגבלת לרמה אינטלקטואלית-תאורטית - כלומר לרובד ה"מידע" בלבד.

וכמו שלמדתי בדרך הקשה בתחילת דרכי בטכניון - הפער בין הבנה כזאת לבין ידע אמיתי הוא גדול ולפעמים גם די מעצבן, ואשליית ההבנה היא אחד המכשולים הגדולים ביותר בדרך לפיתוח מיומנות אמיתית...

הזרעים של עץ הבאובב...

שבוע שעבר, אחרי שכתבתי את הפוסט "מה התרגול שלך?", נזכרתי פתאום ב"אגדת מבוגרים" הגאונית של אנטואן דה סנט-אכזופרי -  "הנסיך הקטן"...

הספר הקטן הזה מכיל בתוכו צפיפות שערורייתית של פניני חוכמה לסנטימטר מרובע - מקור השראה (וקנאה) בלתי נדלה עבורי...

הייתי רוצה לשתף איתכם קטע קצר ממנו שמסביר בצורה מבריקה את החשיבות של התרגול האישי:

על הכוכב של הנסיך הקטן, כמו על כל כוכב אחר, גדלים עשבים – חלקם טובים, חלקם מזיקים. וזה אומר שיש שם זרעים טובים של עשבים טובים ומועילים, וגם זרעים מזיקים של עשבים שוטים. אך הזרעים הרי אינם נראים. הם ישנים להם עמוק מתחת לאדמה,  עד שאחד מהם לא יחליט להתעורר. ואז הוא נובט, נמתח מעלה אל השמש= בהתחלה כל כך חמוד ותמים. ואם זה צנון או וורד לעתיד – אז שיגדל לו. אבל אם עשב מזיק, צריך לתלוש אותו עם שורשים ברגע שזיהית אותו.

עכשיו, על הכוכב של הנסיך הקטן יש זרעים נוראים ומזיקים במיוחד... אלה הם הזרעים של עץ הבאובב. הקרקע של הכוכב כולה נגועה בהם. ואם לא מזהים את הבאובב בזמן, כבר לעולם לא תיפטרו ממנו. הוא ישתלט על כל הכוכב, ישלח שורשים לכל הכיוונים, ואם הכוכב קטן ויש הרבה עצי הבאובב, הם פשוט יקרעו את הכוכב לחתיכות.

"יש כלל ברזל כזה," – אמר לי אחרי זה הנסיך הקטן – "קמת בבוקר, התרחצת, טיפלת בעצמך – ואז זה הזמן לטפל בכוכב שלך. חייבים לנכש באובבים ברגע שאפשר להבחין ביניהם לבין שיחי הוורדים – הניצנים שלהם כמעט זהים. זוהי עבודה קצת משעמעמת, אבל היא די קלה."

יום אחר הוא אמר לי: "אתה צריך לעשות ציור יפה, כדי שהילדים במקום שאתה גר בו יוכלו לראות איך כל הדבר הזה מתנהל. זה יכול להיות מאוד מועיל בשבילם, אם ייצא להם לטייל יום אחד. לפעמים" – הוא הוסיף – "זה לא נורא אם דוחים חלק מעבודה ליום אחר. אבל כשמדובר בעצי הבאובב, זה תמיד מוביל לאסון. הכרתי פעם כוכב שגר בו עצלן אחד. הוא סך הכול הזניח שלושה שיחים קטנים."

אז ציירתי את הכוכב הזה בדיוק כמו שהנסיך הקטן תיאר לי אותו:

תשמעו, אני לא אוהב להטיף מוסר. אבל מכיוון שרוב האנשים לא מודעים לסכנה של הבאובבים, ומדובר בסכנה כל כך ממשית לכל מי שעשוי ללכת לאיבוד באיזה אסטרואיד, אני מרשה לעצמי לעבור על כללי האיפוק הרגילים שלי.

"ילדים" – אני אומר בפשטות –

"תיזהרו מזרעי הבאובב!"

מה התרגול שלך?

Work harder on yourself
than you do on your job.

Jim Rohn

עוד לא יצא לי לפגוש בן אדם שלא היה רוצה להתפתח...

הדחף לצמוח, ללמוד דברים חדשים, "להיות יותר", טמון בכל אחד מאיתנו ברמה הגנטית, ואנחנו רואים את בצורה יפה ביותר אצל ילדים שמתפתחים בקצב מסחרר...

וגם אם עם הגיל חלקנו מאבדים קצת את הביטחון העצמי, את האמונה ביכולות שלנו לפרוץ גבולות, הדחף עדיין קיים שם.

אבל אם הדחף הזה נמצא שם, למה אנחנו לא רואים את התוצאות שלו?
למה אנשים רבים כל כך מנהלים "חיים של יאוש שקט", כלשון הנרי דוויד תורו?

ל"חידה" הזאת - פתרון פרוזאי למדי:

הם לא עושים שום דבר, כדי לטפח את הדחף והזה ולתת לו ביטוי ב"עולם האמיתי".

בעצם, זה לא מדויק...

הם עושים...

האמת, חלקם אולי אפילו עושים הרבה מאוד (ואני מדבר כאן מתוך ניסיון אישי :-) )...

אבל אם ניקח צעד אחורה, נראה שבהרבה מקרים לסדרת הפעולות הזאת אין רצף, אין חוט מקשר, אין המשכיות...

אם יבוא אלינו מישהו ששואף להיות מוזיקאי, מיד נשאל אותו:

"כמה שעות ביום אתה מתאמן?"

• אותו דבר עבור לגבי צייר, ספורטאי, או אפילו מישהו שפשוט רוצה להיות בכושר...
• אותו דבר לגבי לימודי שפה חדשה...
• אפילו לגבי תחביב תמים כמו ברידג'...

"...Mastery comes from repetition"

אומר המורה של המורה שלי ליוגה...

זאת הסיבה למה בכל המסורות הרוחניות תמיד ייחסו חשיבות גדולה כל כך ל"תרגול אישי" (Personal Practice)  - מתוך הבנה שבהתפתחות אישית, כמו בכל תחום, אין קיצורי דרך...

• ספר יכול לסמן לנו כיוון, אבל עלינו להתחיל להזיז את הרגליים...
• מורה יכול לתקן אותנו תוך כדי תנועה, אבל חייבים שתהיה תנועה...
• סדנה - תהיה עוצמתית כל שתהיה - יכול ליצור ניצוץ פנימי, אבל אם לא נטפח אותו, מהר מאוד הניצוץ יכבה...

עכשיו, אם גם אתם רואים בהתפתחות אישית חלק חשוב מחייכם, אני מזמין אותכם לשאול את עצמכם:

• מה התרגול שלי? 
• מהם "השרירים" שאני רוצה לפתח בעזרתו?
• האם יש לי זמן קבוע ו"שמור" עבורו? (או שאני מתרגל "כשזה מסתדר"?)
• כמה זמן אני משקיע בתרגול כל יום - 5 דקות? 10? שעה? יותר?
• כמה כסף אני משקיע בלפתח ולטפח את "שגרת האימונים" האישית הזאת?

שאלות הללו לרוב מעוררות בנו חוסר נוחות (ושוב אני מדבר כאן מניסיון אישי), אבל מעבר לחוסר נוחות הזה מסתתר הסוד הפשוט לתהליך של צמיחה טבעית של כל אחד מאיתנו - walking the talk...