תשובתו המפתיעה של הדלאי לאמה

מישהו שאל פעם את הדלאי לאמה: 

"אילו הייתה לך מילה אחת בלבד לתאר את סוד האושר,

ההגשמה וחיים מלאי משמעות, באיזו מילה היית בוחר?"

מבלי להסס ולו לרגע דלאי לאמה ענה...

שיגרה...

האמת - קצת הופתעתי כששמעתי את הסיפור הזה, אבל במחשבה שניה, התשובה הזאת הייתה הכי הגיונית שבעולם.

וזה רק חיזק את האמונה שלי בעוצמתו של "ההבדל הקטן"  - אותם דברים קטנים (ואולי לא כל כך חשובים, לכאורה) שנבנים אחד על גבי השני ומובילים לשינוי אדיר בתווך ארוך.

הרגשתי את זה חזק בתקופת החגים, כשהלו"ז שלי קצת השתבש ופתאום מצאתי את עצמי "מעגל פינות" בשגרת היום-יום שלי.

וכמובן התוצאות לא איחרו לבוא ומיד הרגשתי שאני לא ב-100% שלי...

אבל אז נזכרתי במילים של דיוויד אלן - "הגורו הגדול של האפקטיביות האישית":

'להיות "חגורה שחורה" (black belt) בתחום מסוים לא אומר תמיד "להישאר בכושר", אלא לדעת איך להחזיר את עצמך לכושר בכוחות עצמך...'

מאותו רגע לא לקח לי הרבה זמן "להחזיר את עצמי לכושר" ולהתחיל לתקתק דברים - אחד הפרויקטים החשובים שאני עומד להוציא עכשיו זה הבלוג החדש שהבטחתי לכם עוד לפני כמה חודשים....

כן, כן, אני יודע שזה לקח קצת זמן, אבל אחרי שסיפרתי על התוכניות שלי להקים בלוג חדש, שמתי לב שאני לא מרגיש שלם עם הקונספט הזה של בלוג "לשחקנים בלבד" ולקח לי קצת זמן להבין מה בדיוק הפריע לי ברעיון הזה...

וזה הולך להיות אחד הדברים הראשונים שאני עומד לדבר עליהם בבלוג החדש שיעלה לאוויר לקראת סוף השבוע - כמה הבחנות קריטיות לגבי שאלת התזמון והצד החיובי של הדחיינות...

אז תראה בקרוב...

על "עצמאות" ו"עצמיות"

עצמאות  - עמידה ברשות עצמו, אי-תלות באחרים 

עצמיות - תכונתו המקורית של דבר, מהות עצמית, מקוריות

מילון אבן-שושן

ישראל אוטוטו בת 63 - גיל מכובד במונחי בני אדם, אבל די זניח בקני מידה היסטוריים.

חג קצת פרדוקסלי בעיניי - יום עצמאות הזה...

הרי אם נסתכל על "עצמאות" במונחים של פסיכולוגיה התפתחותית - מדובר ב-issue המרכזי של גיל ההתבגרות, מדובר ב-issue המרכזי של גיל ההתבגרות - "העמידה ברשות עצמנו"...

אבל ככל שאנו מתבגרים, הפוקוס בדרך כלל עובר מ"עצמאות" ל"עצמיות",  מ"אי-תלות באחרים" אל  "הבנת מהות עצמית", אל השאלה "מי אני בעצם?" (ורובנו מקווים לקבל את התשובה לפני שנגיע לגיל 63 :-) )

כנראה בשביל המדינות התהליך שונה...

לפחות במקרה של מדינת ישראל, ככל שהזמן עובר, הזהות המדינית והלאומית שלנו הולכת ומיטשטשת ואני תוהה ביני לבין עצמי, מה זה עושה לשאלת הזהות האישית של כל אחד מאיתנו בחיפושנו אחר "הבית האמיתי" שלנו...

מאין באנו? מה אנחנו? לאן אנו הולכים?

השאלה המשולשת הזאת - שמו של הציור המפורסם של פול גוגן - אינה נראית קלה יותר או בורה יותר היום, 63 שנה אחרי קום המדינה...

אז בנימה מהורהרת זו, אני מאחל לכם חג שמח - וכל אחד יכול לבחור מה הוא רוצה לחגוג - "עצמאות", "עצמיות", או אולי אפילו שניהם גם יחד :-)

נ.ב. תוך כדי כתיבת הפוסט, נזכרתי בפוסט אחר  - אם תרצו, אין זו אגדה... - שכתבתי ביום הזיכרון לפני שלוש שנים - ממש מעניין לראות איך הפרספקטיבה משתנה עם הזמן...

לתרגל לעומק, לתרגל לרוחב...

בארבעת הימים האחרונים הרגשתי ממש בר-מזל...

זכיתי לפגוש בפעם שניה את שנדור רמטה - "המורה של המורה שלי" - שהביא למערב את Shadow Yoga ("יוגת הצללים")...

הרגשתי בר-מזל, כי בעולם הממוסחר של היום זה נדיר כל כך לפגוש מאסטר אמיתי, מישהו שלא "מוכר" לך דבר ושלא מחפש  "תלמידים ליום"...

"תשאלו את עצמכם בכנות - כמה רחוק אתם מוכנים ללכת במסע הזה"

שאל הוא אותנו שוב ושוב ושוב במהלך ארבעת הימים הללו...

נזכרתי איך המורה שלי סיפר  שאחת התלמידות שלה דיברה פעם עם החברים שלה שגם תרגלו יוגה (או לפחות חשבו שזה מה שהם עושים :-) ).

"את יודעת מה ההבדל ביננו?" - שאלו אותה.

"את מתרגלת לעומק, ואנחנו מתרגלים לרוחב"

"מתרגלים לרוחב"...

זאת אולי ההגדרה הקולעת ביותר של מה שקורה היום בהרבה תחומים - מיוגה דרך אימון אישי ועד לשיווק באינטרנט שהפך לסוג של אופנה בשנים האחרונות.

קצת מכל דבר - זה שם המשחק...

ואחד הביטויים של ה"משחק" הזה הוא שהרבה אנשים רצים ללמד אחרים את מה ששמעו - שמעו, אפילו לא באמת למדו! - בעצמם לפני שניה.

אחרי שכתבתי את המשפט האחרון עצרתי...

בדקתי עם עצמי "ומה איתי, האם גם אני חוטא בזה לפעמים?"

ועד כמה שזה לא נעים להודות - גם לי זה קורה  - אם כי עם הזמן למדתי להיזהר לא ליפול למלכודת הזאת...

לכן לפני כמה שנים הפסקתי ללמד יוגה, כי הרגשתי שזה מוקדם מדי בשבילי.

לכן לקח לי ארבע שנים מן המפגש הראשון שלי עם EFT ועד הרגע שתחלתי ללמד את השיטה.

ואז עוד שלוש שנים עד שזה הפך באמת ל"שלי" והרגשתי שאני יכול לעמוד מאחורי כל מילה, ולא פשוט "לחזור על מה שהגדולים אומרים".

"דברים גדולים לוקחים זמן".

המשפט הזה עדיין מאתגר אותי - עם האופי חסר-הסבלנות שלי - אבל לאט-לאט אני לומד...

לומד לתרגל לעומק...

ארבעים שנה במדבר וחיפוש אחר "הבית" האמיתי...

בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו,
כאילו הוא יצא ממצרים...

המשפט הזה הוא מרגש ועצוב בו זמנית...

מרגש, כי הוא מכיל את ההבטחה של "עבדים היינו, עתה בני חורין"...

עצוב, כי לעיתים קרובות, המחיר על החירות הזאת הוא ארבעים שנה במדבר -  עקירה ממקום בטוח ומוכר לטובת נידודים וחיפוש אחר "הארץ המובטחת"...

חשבתי על זה אתמול בלילה כשהקשבתי ל-Thich Nhat Hanh - אחד ממורי הזן המשפיעים ביותר שחיים היום במערב.

שם ההרצאה שלו היה Finding Our True Home - "למצוא את הבית האמיתי שלנו" - והוא דיבר "מציאת הבית" כמטרה חשובה ביותר של התרגול, במיוחד עבור האדם המודרני שלא מרגיש את עצמו "בבית" בתוך חייו הוא.

וכמה אירוני (במובן הכי פוסט-מודרני של המילה :-) ) שהמילים של הנזיר התאילנדי המרצה באנגלית במנזר בדרום צרפת, פתאום מתחברים לזרם התודעה שלי (יהודי-רוסי-ישראלי-קוסמופוליטי) בערב פסח ויוצרים משהו חדש...

געגוע כפול ל"חירות" ול"בית"...

אז מי יתן ונצליח "לעשות סדר" לא רק ליד שולחן הסעודה ולא רק הערב, ונוכל למצוא כל אחד את "הבית" שלו...
אמן.

הגבולות הללו - זה אני?

עוד מימי פרויד מושג ה"גבולות" היה בין הנושאים ה"חמים" בפסיכולוגיה, ובשנים האחרונות הוא גם הפך לסוג של buzzword בעולם הקואוצ'ינג - מסיסמת "לפרוץ מעבר לגבולות" שכל כך אוהבים בסדנאות מוטיבציה למיניהן ועד ל"אמונות מגבילות" שבחרתי בעצמי כנושא מרכזי לקורס M-Focusing האחרון שלי.

עכשיו, החשיבה הפשטנית נוטה לסווג את הגבולות כמשהו שלילי, משהו שיש לשבור אותו (או לפחות למתוח אותו), אבל האם זאת באמת גישה "בריאה" ואפקטיבית?

כדי לענות על השאלה הזאת, אנחנו חייבים קודם כל להבין

למה אנחנו בכלל צריכים גבולות?

כמו לכל שאלה טובה, יש כאן שתי תשובות (לפחות :-) ):

• הראשונה היא תשובה מעשית - בלי גבולות אנחנו פשוט לא יכולים לתפקד, כי כמות האפשרויות היא אינסופית ואנחנו חייבים דרך כלשהי (לפעמים אפילו שרירותית) לצמצם את המרחב העצום הזה. ואם מספר האפשרויות גדול מדי - זה פשוט משתק אותנו, אנחנו קופאים המומים, כמו אותו רב-רגליים שלא ידע איזו רגל להזיז ראשונה.
  
  
• אבל הסיבה השנייה הרבה יותר מעניינת בעיניי והיא - הגבולות מגדירות את תחושת "האני" (sense of Self) שלנו.
  
  
   במילים אחרות -  בשביל לדעת "מי אני?", אני חייב לדעת "מי אני לא?", מה נמצא מחוצה לי, ובתהליך אני תמיד פוגש את הגבולות שלי.

האסימון הזה נפל אצלי חזק כשצפיתי בילדה שלי. כמו שההורים בינינו בטח יודעים, הגיל בין 2 ל-4 בערך - ה-terrible two הידוע לשמצה - הוא הגיל של "בדיקת גבולות" בלתי פוסקת. עכשיו, בהתחלה אני זוכר שזה  די הטריף אותי - כל פעם שהיא "וידאה" שוב (ושוב ושוב  ) ש"כאן עובר הקו האדום של אבא", הרגשתי כאילו היא מתגרה בי, עד שיום אחד זה פתאום נחת עליי.

הבנתי שתאכלס לא ממש מעניין אותה "הקו האדום" (כלומר הגבול) של אבא - מה שמעניין אותה באמת זה הגבולות שלה - "מה אני יכולה ומה לא? איפה אני יכולה להשפיע על המציאות ואיפה לא?" - במילים אחרות "איפה אני נגמרת ומתחיל "האחר"?"

בשבילה כל ה"בדיקת גבולות" הזאת - זה משחק מרתק של גילוי עצמי, המשחק האולטימטיבי אם תשאלו אותי, וברגע שתפסתי זאת, גם התפיסה שלי לגבי הגבולות האישיים שלי התחילה להשתנות - זה הפך להרבה יותר קליל וקונדסי.

כן, אני עדיין נופל לא מעט פעמים למלכודת של "הרדיפה אחרי המטרה", של "לקחת את זה אישי", אבל לעיתים יותר ויותר קרובות אני גם זוכר לעצור, להרפות, לחייך ולהגיד לעצמי

"אופס, נתקלתי בגבול שלי - מעניין, לא ידעתי שאני נגמר כאן..."

סוד הקסם של "הארי פוטר"

קשה להאמין שעברו כבר 14 שנה מאז התחיל הנס הזה...

ממש סיפור סינדרלה מודרני -  כותבת אלמונית שהצליחה ליצור יש מאין תופעה עולמית - הספר הכי נמכר בהיסטוריה (מלבד אולי התנ"ך והקוראן) שגרם אפילו ולציניקן כרוני כמו עבדכם הנאמן להתאהב מחדש באגדות.

אבל מה כל כך מיוחד בסדרה הזאת?

מעבר לסיפור טוב ולדמיון הפרוע - מה בדיוק גרם לאנשים מכל הגילאים ברחבי העולם "לבלוע" את הספרים הללו ולצפות בכיליון עיניים ליציאת הכרך הבא?

אני חושב שהקסם האמיתי של הסדרה הזאת הוא לאו דווקא בעולם המופלא שהיא מתארת, אלא בדמותו של הארי פוטר  עצמו - דמות שרבים מאיתנו יכולים להזדהות איתו ברמה הכי עמוקה וחבויה.

ילד שמגלה שהוא קוסם.

מי מאיתנו לא חלם על זה בסתר ליבו?

נו, תודו :-)

מי מאיתנו לא חש לפעמים חוסר סיפוק עמוק מ-Muggle world - אותו העולם הרציני והיבש שבו אנו מבלים את רוב זמננו?

מי מאיתנו לא הרגיש כמיהה לעולם אחר, עולם של אפשרויות בלתי מוגבלות, לעולמם של "קוסמים" - של אנשים שמדברים איתנו באותה שפה.

והכמיהה הזאת אינה איזה אופנה חולפת, אלא צורך עמוק ביותר של כל אדם באשר הוא אדם - אותו צורך בגללו אנשים עוזבים קריירה "בטוחה" לטובת עתיד לא ידוע, או מתחילים פרויקטים מטורפים (שלפעמים גם מצליחים למרות כל הסיכויים), או נוסעים להודו בגיל עשרים, או קונים "הארלי דווידסון" בגיל ארבעים, או מתנסים בסמים משני התודעה או מחפשים חוויות מיסטיות בדרכים "מסורתיות" יותר.

זה הכוח מאחורי כל אמנות אמיתית ובכלל מאחורי כל דבר שעושים "עם נשמה".

וכשאנחנו פוגשים משהו כזה, אנחנו פשוט מוקסמים...

ורוצים שהסיפור הזה לא יגמר...

סדנת ריבירסינג בחיפה - 9 לאפריל

לכל אחד מאיתנו יש רגעים בחיים שפשוט בא לנו לצרוח, לפרוק, להשתחרר...

אבל מה לעשות – אנו מוגבלים על ידי מיליוני כללים שהטמענו מן ההורים, המורים, בעלי הסמכות למיניהם. לחלק מן הכללים יש משמעות גם היום... חלק אחר היה אולי רלוונטי כשהיינו קטנים, אך מזמן כבר פג תוקפם... וחלקם הגדול של הכללים הללו פשוט מגביל אותנו גופנית ונפשית, מפריע לנשום, לנוע, לדבר, לצרוח, לעשות אהבה, ליהנות מכל רגע בחיים ...

ריבירסינג הינו טכניקה עוצמתית של נשימה המאפשרת להשתחרר מכל הכבלים הפנימיים הללו, ומובילה דרך התנקות עמוקה אל החופש פשוט להיות - לפרטים על השיטה המרתקת הזאת, אתם מוזמנים לקרוא את המאמר "ריבירסינג - לנשום מעבר למחסומים".

הסדנה הקרובה תתקיים בחיפה   ביום שבת ה-9 לאפריל בין השעות 11:00-14:00 בסטודיו סוהם, רח' יפה נוף 120.

מספר מקומות מוגבל - חובה להירשם מראש!

עלות המפגש - 150 ש"ח, לזוגות - הנחה 20%.
לנרשמים מראש דרך האתר - 120 ש"ח.

לקבלת מידע נוסף אתם מוזמנים להשאיר את הפרטים שלכם או ליצור איתי קשר בטלפון 054-7604837 (מארק)

שם		טלפון
אימייל